מגזין

המנגינה לעולם נשארת

סיפורו של ג'קסון סי פרנק מתחיל בפיצוץ גדול באמצע שיעור מוסיקה, משם הבלוז קבע את חוקי המשחק. גיל מטוס חושף פנינה היסטורית

מאת גיל מטוס. 21-10-2007

תגיות: גיל מטוס, פולק, בלוז, אלבום, ג'קסון סי פרנק, Jackson C.Frank, סנדי דני, פול סיימון

המנגינה לעולם נשארת

 ניק דרייק מספר לנו על הקשר שבין מוות ותהילה בשיר הנבואי שלו Fruit Tree. תהילה כמו עץ פירות -  פורחת רק לאחר שקוברים אותו באדמה, ואנשי התהילה ימצאו את דרכם רק לאחר שיחלוף זמן מה מיום מותם. ואכן מילות השיר התגשמו ובניגוד להרבה אגדות רוק מתות ניק דרייק זכה לתהילה רק לאחר מותו. זה אחד הדברים שמעצימים את המוסיקה שלו, הכוח שלה והידיעה שהיא עומדת במבחן הזמן - ניק דרייק שילם את המחיר ובמותו ציווה לנו את המוסיקה המדהימה שהוא הותיר אחריו. סיפורו של ניק דרייק הוא דוגמא קיצונית לכוחה של המוסיקה שטמון בנצחיות שלה. החיים הם רק זיכרון עמום אבל המנגינה לעולם נשארת.

ג'קסון סי פרנק - Jackson C Frank נולד ב 1943 בניו יורק. כשהיה בן 11 התפוצץ תנור בבית ספרו בזמן שהיה בשיעור האהוב עליו - מוסיקה. חמישה עשר מחבריו ללימודים נהרגו מהאש שפצעה ורתקה אותו לבית חולים לשבעה חודשים. בזמן ששהה בבית החולים הוא נחשף למוסיקה, המורה שלו הביא לו גיטרה אקוסטית ישנה והמשיך ללמד אותו לנגן כדי להעסיק אותו עד שיחלים ולעודד את רוחו. בגיל 21 הוא קיבל פיצויים מהביטוח על סה"כ 100,000 דולר, לא מספיק בשביל לטפל בכל הצלקות שנשארו לו מהטראומה אבל מספיק בשביל להפליג לאנגליה. (או אולי לספרד)

יחד עם חבר יצא פרנק למסע דרכים שהתחיל בקנדה וירד למטה לחרוש את ארה"ב שהמטרה היא לבזבז כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. מצוידים ביגואר חדשה שקנו וגיטרה אקוסטית הם חרשו את צפון ארה"ב שבדרכם הם עוברים בעשרות ברים ומועדונים, פוגשים מוסיקאים רבים ואוספים שירי פולק ובלוז מכל מקום.

לפרנק הייתה משיכה עזה  לשירי פולק ישנים במיוחד כאלה שעוסקים בהיסטוריה, שהיה בן 17 הוא אסף שירי פולק שעסקו במלחמת האזרחים והקליט את אלה שהצליח לשיר. הרעב להרפתקאות לא פסק ולאחר שהגשים את החלום האמריקאי בדרכים עם הרבה מוסיקה, אלכוהול ונשים הוא פנה לאנגליה.

הסיבה האמיתית לנסיעה הייתה בשביל לקנות רכב טוב יותר, לאחר שקרא על ערכם הרב של הרכבים האנגליים. הוא אסף את הגיטרה שלו, מזוודה עם כסף והפליג לאנגליה. באותה התקופה פרנק התחיל לקחת את נושא המוסיקה שלו קצת יותר ברצינות וכתב את Blues run the game שלימים יהיה השיר שהכי מזוהה איתו, השיר מתאר את רשמיו ותחושותיו לגבי החיים והעתיד לבוא מהשיטוט בדרכים. כשהגיע ללונדון הוא השתכר מסצנת הפולק שפרחה שם באותה התקופה ומהר מאוד שכח מהיגואר שתכנן לקנות והתחיל להופיע במועדוני פולק קטנים, להיפגש עם מוסיקאים ולהתערבב בסצנה. באחת הפעמים ידידה טובה אמרה לו שהיא רוצה להציג אותו בפני שני זמרי פולק שגרים אצלה בדירה, הזמרים היו צמד החמד פול סימון וארט גרפונקל. לפרנק כבר היה רפרטואר קטן משלו והוא ניגן בפניהם כמה שירים שכתב, סימון התלהב מיד והציע להפיק את אלבומו הראשון.

ב 1965 יצא באנגליה בלבד אלבומו הראשון והאחרון של פרנק ג'קסון. ההקלטות נמשכו שלוש שעות בלבד ופרנק שהיה עצבני, מבויש וקצת חסר בטחון ביקש לכסות את החלון בין חדר ההקלטות לחדר הבקרה בזמן ההקלטות ולא הסכים לאף אחד לצפות בו בזמן שהוא מקליט. התוצאה היא אלבום מלנכולי וקודר להחריד עם עשרה שירים. הטקסטים הם שילוב של מסעות הדרכים שעשה ברחבי ארה"ב ואנגליה, ערבוב של האלכוהול והנשים שפגש בדרך וכמובן הטראומה והצלקות שהוא סוחב איתו מגיל 11. פרנק אומנם צעיר בגילו אך הטקסטים רחוקים מאוד מגילו הפיזי ומעידים על אדם שעשה וראה כמעט הכול ודי עייף ואדיש למה שיש לחיים עוד להציע לו.

Blues Run The Game - שיר הדגל הוא כמובן גם זה שפותח את האלבום. וגם זכה בהמשך לקאבר של סימון וגרפונקל.

Don't Look Back - נכתב בהשפעת מקרה רצח בדרום ארה"ב בו הפושע יצא לחופשי, רצח זה ייצג מקרים רבים של חוסר צדק במדינה אלבאמה, והשיר עוסק בחוסר הצדק שבין שחורים ללבנים, זהו שיר המחאה היחיד שכתב פרנק

Kimbie' - מבוסס על שיר מסורתי שפרנק שמע בזמן שטייל בקנדה והחליט להקליט אותו לאלבום. פרנק מספר שהושפע מאוד מפול סיימון והחליט גם הוא להשתמש בחומר מסורתי ישן ולתת לו את הנגיעות האישיות שלו.

Yellow Walls - אחד השירים הטובים באלבום לטעמי, הוא על ביתו הישן של פרנק לא רחוק מ Buffalo ופרנק מספר על עזיבת הבית לטובת הערים הגדולות. זה השיר היחיד באלבום שהוקלט עם שתי גיטרות. בגיטרה השנייה ניגן אל סטיוארט זמר פולק מתחיל באותה התקופה

Milk & Honey - אחת הבלדות היפות שזכתה גם לקאוור של סנדי דני. פרנק מספר שבהקלטה הוא עשה טעות שנשארה באלבום - במקום לומר ארבע עונות הוא החסיר אחת מהן...

ב 1965 לונדון הייתה בירת המוסיקה של העולם המערבי, סצנת הפולק הפורחת הביאה לשם אומנים רבים מארה"ב כגון דילן, ג'ואן באז, פיט סיגר, רמבלין ג'ק אליוט, טים הרדין ועוד רבים. פרנק פגש הרבה מהם במועדוני הפולק המקומיים וכמובן גם הסתובב עם החבר'ה מהסצנה המקומית ברט יאנש, ג'ון רינבורן וג'ון מרטין. אם היה בבריטניה צהובון ששולח צלמי פאפאראצ'י כדי להשיג תמונות פרובוקטיביות של חיי ההוללות של אמני פולק מקומיים הם בטח היו תופסים אחת של פרנק וסנדי דני במועדון קטן.

הם הכירו עוד בתקופה שהיא עבדה כאחות בבית חולים ורק התחילה להיכנס לענייני פולק, בילו זמן רב ביחד ופרנק שהוקסם מקולה של סנדי דחף אותה להמשיך ולבנות את הקרירה המוסיקלית שלה. היא עזבה את בית החולים והקדישה את כל זמנה למוסיקה. הרבה לפני שנהייתה סולנית של הפיירפורט קונבנשיין וזמרת גדולה בפני עצמה, פרנק זיהה את הפוטנציאל הגלום בה דרך שירים חדשים שהשמיעה לו כמו: Who Knows Where The Time Goes  ו- Fotheringay והבין שהמוסיקה שלה תוכל להציל יותר חולים.

שנה אחרי צאת אלבומו העניינים התחילו להסתבך, המוסיקה שלו הייתה קשה לעיכול, האלבום לא נמכר כפי שציפה ופרנק לא הצליח לכתוב חומר חדש. אורח החיים הבזבזני והשחצני שלו שתה את כל כספי הביטוח שקיבל בזמנו והוא החליט לחזור לארה"ב לשנתיים.

הוא התמקם בוודסטוק והתחתן עם דוגמנית בריטית, נולד להם בן שנפטר מסיסטיק פיברוזיס - מחלה תורשתית קשה ונפוצה במערב. ולאחר מכן נולדה ביתו אנג'לינה. בתקופה הזו פרנק המשיך לסבול מדיכאון ונהייה מעורר רחמים שהוא מבקש עזרה מכל מי שרק יכול. ב1978 האלבום הראשון יצא במהדורה מחודשת עם עטיפה שונה אך גם זה לא הצליח לעורר את המודעות לגביו.

בשנות ה - 80 הוא נסע לניו יורק בתקווה שיוכל למצוא את פול סיימון אך סיים את הטיול שהוא לבד, מחוסר בית, ישן ברחוב ובבתי חולים, סובל מדיכאון, סכיזופרניה  ועודף משקל רציני.בתחילת שנות ה - 90 גילה אותו מעריץ מאזור וודסטוק בשם ג'ים אבוט. ג'ים הכיר את המוסיקה של פרנק וכמו רבים אחרים חשב שכנראה הוא כבר לא בחיים, עד שביקר בחנות תקליטים קטנה בניו יורק סיטי ומצא תקליט של אל סטיוארט שעליו כתובה הקדשה לפרנק. מסתבר שפרנק נהג לבקר בחנות מידי פעם ולמכור תקליטים ישנים.

הוא הצליח לאתר את פרנק וארגן לו מקום מגורים זמני. ג'ים מספר שכאשר פגש את פרנק בפעם הראשונה הוא היה בשוק, הוא זכר אותו רק מתמונות האלבום וכשפגש אותו גילה בחור ענקי ומוזנח, גבר בן חמישים שאין לו כלום. פרנק ניסה לנגן לו את Blues Run The Game  בגיטרה מצ'וקמקת שהייתה לו אבל זה פשוט נשמע רע מידי.

לא הרבה זמן לאחר מכן המזל הכה בו פעם נוספת ובזמן שישב על ספסל בניו יורק הוא נפגע בעינו השמאלית מכדור של אקדח ואיבד את ראייתו. מסתבר שפרנק היה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון ופשוט חטף כדור מחבורה של ילדים ששיחקו עם אקדח. בערך שני עשורים חלפו על פרנק כהומלס, הוא נפטר ב- 1999 במסצטוצס מדלקת ריאות שהוא בן 56 בלבד.

למרות שלא זכה לתהילה בחייו, הוא מוערך מאוד בקרב אומני פולק מאותה התקופה, שיריו זכו לקאברים של ניק דרייק, פול סיימון, סנדי דני, פיירפורט קונבנשיין, ברט יאנש ואפילו הקאונטינג קרוס. ואגב בהמשך למזלו הטוב הוא מעולם לא קיבל על כך תמלוגים. כנראה שפרנק צדק לפחות לגבי חיו, בכל מקום שהוא היה הבלוז נשאר אותו הדבר ובכל מקום שהוא הימר והשליך את הקוביות הבלוז קבע את חוקי המשחק.

פרנק השאיר אחריו רק אלבום בודד. הוא לא יוכל להוציא אלבום נוסף שנאמר עליו שהוא מאכזב כי הוא לא עומד בציפיות של הראשון, לא נוכל לראות אותו בהופעה ולומר שבאלבום הוא נשמע טוב יותר או שהסאונד היה גרוע, לא יוציאו סדרת יינות על שמו, הוא לא יקשקש שטויות בכל מיני ראיונות והוא לא ימשיך להוציא אלבומים פתטים בגיל שבעים.או בקיצור כמו ניק דרייק  וכמו אומנים רבים שהלכו לעולמם אנונימיים הוא פשוט לא יוכל לאכזב אותנו, פרנק השאיר אותנו עם הדבר השלם ביותר שיכול להיות - יצירה אחת חתומה במוות.

תגובות