מגזין

לחם ומחאה

רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק שילבו בהצלחה בין נימה אישית למחאתית וגרמו לנפש של דן וינונסקה לצאת מתוך הגוף

מאת דן וינונסקה. 20-12-2007

תגיות: Radiohead

לחם ומחאה

אם נתבונן לרגע בכללים המוכתבים לנו על ידי חברות התקליטים, נגלה בוודאי כי המוזיקה הפופולארית איננה נוטה לערבב שירי אהבה עם שירי מחאה. הראשונים, שמורים ללבבות שבריריים של אמנים כמו אליוט סמית' וניק דרייק ומהווים מכרה זהב לחברות התקליטים, שלא מהססות (ואולי למזלנו) להוציא אוספים חדשים, גם אחרי שליבם של אלו הפסיק לפעום."New Moon", האוסף החדש של אליוט סמית', יצא במאי השנה ומכיל בעיקר קטעים שלא נכללו באלבומיו של סמית, אבל היו משתבצים בכל אחד מהם היטב. הדמואים וההקלטות הביתיות שגם אותם אפשר למצוא בשפע באלבום מספקים אף הם את הסחורה לאותם מעריצים צמאים שלא זוכים עוד לשמוע חומר חדש של היוצר הנפלא הזה. האוסף של ניק דרייק, "Family Tree", לעומתו, מספק דווקא הצצה אל עולמו המוזיקלי של אמן לעתיד. הוא מתחקה אחר שורשיו של דרייק ושולף מן המדפים המאובקים חומרים שנכתבו עוד בטרם יציאתו של אלבומו הראשון "Five Leaves Left". בין השירים הנדירים שבאלבום, נמצא גם את "The Kegelstatt Trio" יצירה קלאסית של מוצרט אותה מבצע דרייק (על הקלרינט) ביחד עם אימו ואחותו.

ראש מעל המים

 

גם "In Rainbows" הוא אלבום מחאה, אבל לא במובן הטיפוסי של המילה. הליריקה, אם נשמע לדבריו של תום יורק, עוסקת באותו פחד שאוחז אותנו כשהגוף שלנו תקוע במקום מסוים, אבל הנפש רוצה להיות במקום אחר. למעשה, רדיוהד איננה מבקשת להביע את עמדותיה כלפי חברות התקליטים באמצעות מילים מתוחכמות כמו שעשו בזמנו הפינק פלויד ב-"Have a Cigar", אלא לתרגם הלכה למעשה ולצאת למלחמה גלויה במדיניות הקפיטליסטית של אותם תאגידים. עם סיום החוזה שלה עם EMI, היא פונה ליצירת אלבומה השביעי והמצוין ומשחררת אותו ללא תיווך של חברת תקליטים, ובלי מחיר מוגדר לעולם הקיברנטי. המשמעות בפעולה זו היא כפולה: ראשית, הבנה כי במציאות העכשווית לא ניתן להלחם בתופעת ההורדות הבלתי חוקיות ולכן מן הראוי לפעול לצידה, ושנית, הכרה בעובדה שחברות התקליטים בעולם הדיגיטלי, אינן עוד מתווכות בין האומן לקהל הרחב, אלא נהפוך הוא - הן שלב בלתי נחוץ בתהליך ההפצה המייקר את העלות הסופית של המוצר ומונע את החופש היצירתי של האומן מתוך שיקולים כלכליים גרידא. הפעולה של רדיוהד מרכזית בחשיבותה ומסוגלת לערער על הקונבנציות של תעשיית המוזיקה הפופולארית. אם זאת, אל לנו לשכוח כי אותה פעולה, יכולה הייתה להתגלות כאפקטיבית ומוצדקת רק בזכות אותו סטטוס השמור ללהקה, וקהל המעריצים העצום שלה. לצערנו פעולה דומה מלהקה פחות מוכרת הייתה בוודאי מסתיימת במכירה של עשרות ובמקרה הטוב מאות אלבומים ולא הייתה מאפשרת להם אפילו לכסות את העלויות הכספיות של האלבום.

אופרה בגרוש

 

לקראת סוף 2007, באוקטובר ליתר דיוק, חוזר אלינו המתופף המזוקן והמזדקן של סופט משין עם אלבום סולו (החמשה-עשר במספר) יפהפה, עדכני, ונגיש יותר מקודמיו. נע בין אותם תככים אינטימיים וכאוס חברתי אוניברסאלי, מצליח "Comicopera" של רוברט וויאט לגשר על הפער בין אותם שירי אהבה ושירי מחאה. אלבום הקונספט, המורכב משלושה אקטים כיאה ליצירת אופרה, מספק לנו חוויה מוזיקלית עשירה ומגוונת הנעה בין רוק, ג'אז, אלקטרו, פסיכדליה, פולק, בלוז ומוזיקת עולם. עירוב הז'אנרים האופייני לוויאט כבר מתחילת קריירת הסולו שלו, לפני למעלה מ-40 שנה, מגיעה עם "קומיקאופרה" לכדי שלמות וממקמת אותו בראש רשימת האלבומים החשובים של 2007.פרסומת חוץ מוויאט היו עוד לא מעט דברים מעניינים ב-2007. איסלנד, למשל, מקבלת מקום של כבוד עם Múm שנטשו קצת את המלנכוליה הטיפוסית שלהם והוציאו את "Go Go Smear The Poison Ivy" אלבום פולקטרוניקה צבעוני ועשיר וכמובן סיגור רוס, שמבטיחים את מקומם לא בגלל הדיסק הכפול, אלא דווקא בזכות הדי.וי.די שיצא לקראת סוף השנה. הדי.וי.די מצליח לחזק את הקשר הקיים בין המוזיקה של הלהקה והאלמנטים הויזואליים המשרתים אותה. בין העטיפות המושקעות, הקליפים האומנותיים, ופסקולים לסרטים כמו "Screaming Masterpiece" סיגור רוס תמיד שמו דגש על המימד הוויזואלי. הסרט הדוקומנטרי וההופעה החיה המופעים בסט, הם חוויה אסתטית ומוזיקלית, שתגרום גם לאלו שלא כל כך מכירים אותם להחסיר פעימה.

להשתתפות בבחירת אלבום השנה לחצו כאן

האלבום השלישי של דיזי רסקאל שהקפיץ לעמית ברקוביץ' את השנה

האלבום שעופר רגב הכי אהב השנה הוא דווקא אוסף הקטעים הגנוזים של אליוט סמית'

תומר גולן בסיכום מוזיקלי פוסט-מודרניזם חתרני אלקטרוני, אבל לא רק

גיל רוביו מסכם שנה במוזיקת עולם, ג'אז ושאר סגנונות

הניגוד בסאונד של דירהאנטר הופך אותם לאחד מאלבומי השנה של אמיר עטר

כמות חסרת תקדים של יצירה ישראלית באנגלית הפילה השנה את סער גמזו

מופע המחווה לנושאי המגבעת גרם לאיל דסקל להוריד את הכובע

טל בן ברוך נסחף עם קותימן

ברק חיימוביץ' אהב את רוברט ווייאט

חמישה שירים עשו לגלית גרינר את השנה

ההרמוניות של השינס המיסו את עידית נרקיס

איתמר שפריר אהב את איאן בראון

אורלי גונן על ההופעות של השנה

אסף בן קרת אהב את LCD סאונד סיסטם

לאתר וואלה!תרבות.

תגובות

  • התרגיל של רדיוהד

    התרגיל של רדיוהד הוא תרגיל שיווקי גרידא ואין לו שום ערך מוסף. למעשה הם השיגו את מה שרצו, תשומת לב התקשורת ובאזז תקשורתי סביבם כשלמעשה באף אחד מהאייטמים הללו אין ניתוח של המוזיקה שהיא בינונית ביותר ובטח לא תירשם בזיכרון כמו אלבומיהם האחרונים. מה שאנשים יזכרו מהאלבום הזה זה הטריק שבו להקה מנסה להתחנף לקהל על ידי שחרור מוזיקה בחינם כאשר לאחר מכן היא מוציאה את האלבום למכירה - אם זה באמת היה כל כך מחאתי אז למה לא ניתן עדיין להוריד את זה מהאינטרנט? בסופו של דבר להקות אמורות להעביר את המסר שלהן במוסיקה ואת זה רדיוהד כשלו לעשות, כל מה שהן עשו זה סתם ליצור גלים שיתמוססו כפי שהם באו. ובנוגע לליבלים, אין ספק שחברות התקליטים לעיתים עושקות את האמנים אבל בואו לא נהיה תמימים, עצם הרעיון של לייבל הוא בכדי שהאמנים יוכלו לעסוק ביצירה שלהם בלבד לכדי מקסימום יצירתי ולתת למקצוענים לשווק אותם ולעשות להם בוקינג, דברים שלרוב, האמנים עצמם אינם מסוגלים לעשות בהצלחה וכהגדרתם כאמנים אין הם אמורים לעשות כך. כמות הכסף והמשאבים שלייבלים מוציאים על אמנים היא עצומה ואני בספק אם רדיוהד היו מגיעים לאיפה שהם הגיעו ללא עזרת הלייבל שלהם. כמו להקות רבות אחרות. בנוסף כיום ידוע שמרבית הכסף מגיע מהופעות ולאו דווקא ממכירת אלבומים, ואם שמך מתנוסס ברוב חוצות בכל מגזין ועיתון ברור שמספר הגיגים יילך ויעלה. אם רדיוהד כל כך מתנגדים לקפיטליזם וכסף למה הם מרוויחים עשרות ומאות אלפי דולארים ולא תורמים אותם לכל מיני מקומות (לאו דווקא צדקה אלא כל דבר שעשוי כביכול לתרום לאנטי קפיטליזם... למשל לעזור ללהקות צעירות שאין להן תקציב) האידיאולוגיה נגמרת כשצריך להרוויח ובמקרה של רדיוהד זה להרוויח הרבה מאד.

    רק רציתי לומר ש..., 21-12-2007 09:42