מגזין

עיוור צבאים

הניגוד בסאונד של דירהאנטר הוא שהופך אותם ללהקה מרתקת ואת האלבום שלהם לאחד מאלבומי השנה של אמיר עטר

מאת אמיר עטר. 12-12-2007

תגיות: Deerhunter, דירהאנטר, אלבומי השנה, Emily Haines, Gruff Rhys, Tomahawk

עיוור צבאים

*אזהרה, רשימה זו אינה מתיימרת להכיל את האלבומים הכי טובים של השנה אלא רק קומץ מובחר שבהם*

Deerhunter - Cryptograms

ההרכב הזה מאטלנטה הוציא את אלבומו השני ממש בתחילת השנה והצליח להפנט, להקסים ולחשמל אותי מהשמיעה הראשונה. גיטרות עמוסות אפקטים מהדהדות ומנסרות בו זמנית, נגיעות של פסיכדליה בטעם של שנות השישים המאוחרות וקורטוב של מלודיות קליטות, שיחפרו לכם שוחה קטנה בראש ולא ימהרו לצאת.

כל קטע ב-"Cryptograms" נשמע טיפה אחרת עם גיוון עשיר ולא רק מוזיקלי. יש באלבום הזה צד פרדוקסלי, שלעיתים מרגיש כמו פוסט-פאנק קר וחד ולעיתים הוא חם ועוטף עם קירות של סאונד בנוסח M.B.V. ובוהיי נעליים אחרים. הניגוד הזה הוא מה שכל כך מרתק באלבום וגם מה שגורם ללהקה הזו לייצר את אחד מהקטעים הכי טובים שיצאו השנה, "Fluorescent Grey", שלא נכלל באלבום הזה אלא ב-EP שיצא כמה חודשים אחריו.

"Fluorescent Grey" יוכל היה בקלות להשתלב ביצירת המופת של להקת Wire משנת 1978, "Chairs Missing". ריף גיטרה פשוט, שהולך ומלווה את השיר ביחד עם שירה חצי מדוקלמת עד להתפרצות הבלתי נמנעת. הקטע הזה לבדו יכול לגרום לאלבום שלם להיכנס לכל רשימת סיכום שנה.

Emily Haines & The Soft Skeleton - Knives Don't Have Your Back

אמילי היינז הקנדית, שהוציאה השנה גם אלבום עם להקת האם שלה Metric, שלפה משום מקום יצירה אינטימית, שקטה וענוגה. בניגוד לאנרגיות הפופ רוק הקופצניות של Metric, היינז גייסה לאלבום הזה בעיקר פסנתר וביחד עם קולה הענוג היא מנפיקה יצירות קטנות ורכות שיצליחו להמיס אפילו את ליבו של דארת' ווידר.

היינז שרה על דיכאון וחרדות ושופכת את ליבה לעולם וכל מה שהמאזין יכול לעשות הוא לקבל בהכנעה את הצהרותיה ולנקות את ראשו מכל מחשבה אחרת מלבד "למה אני דואג כל היום? מחר אני נשאר בבית ומקשיב למוזיקה".

Gruff Rhys - Candylion

קשה להודות בזה, אבל עם הזמן מידת החינניות של ה-Super Furry Animals הולכת ופוחתת. אולם, מתברר שהיצירתיות לא נעלמה לגמרי מהחבורה הזאת וההוכחה הניצחת היא אלבום הסולו השני של סולן ה-S.F.A.

האלבום נפתח עם אינטרו מוזיקלי, שנשמע כמו פתיח של סדרת מדע לילדים משנות השבעים וזה בהחלט סימן לבאות. גריף ריס (כן, כך אומרים את שמו) מערבב במיומנות את קולו העמוק לתוך מבחנות של מלודיות טהורות, לשם הוא מטפטף בפיפטה חרוזים מבעבעים ומוסיף מידה של משחקי מילים משעשעים.

ועוד כמה עובדות מדעיות: האלבום רובו אמנם באנגלית, אך יש בו שירים בוולשית וגם בספרדית פטגונית (באמת), הוא מצליח להעלות חיוך בכל פעם ששומעים אותו (זה בדוק) והוא מציג לראשונה את גיבור העל הוולשי הראשון Skylon (בקרוב הסרט).

Tomahawk - Anonymous

אם יש אקסיומה אחת נכונה לגבי מייק פאטון היא חייבת להיות "לצפות לבלתי צפוי". לאחר פירוקה של Faith No More הפך טומהוק להרכב הרוק הכי ישיר ו"סטנדרטי" שבו מעורב פאטון. שני האלבומים הראשונים שלהם הביאו רוק מהיר ועצבני עם טקסטים שטופי זימה של פאטון, שלרוב התנהגו במבנה הקבוע של בית, פזמון, בית.

פרסומתארבע שנים עברו מאז אלבומם השני וגיטריסט הלהקה, דוויין דניסון, שבילה את מרבית הזמן הזה במחקר ותיעוד של מוזיקה אינדיאנית-אמריקאית חזר עמוס השפעות וחיבר אלבום שלם סביב המוזיקה והאווירה של אותם ילידים אמריקנים.

בהאזנה ראשונה לאלבום הזה המחשבה הראשונה שעולה היא "אוי לא, עוד אלבום לא קוהרנטי של פאטון", אבל אחרי כמה פעמים האלבום הזה הולך וגדל עליך כמו קקטוס מדברי שתוקע שורשים באדמה צחיחה.

בניגוד לציפייה לשיטוט במחוזות ניו-אייג'יים כאשר פונים לפרוייקט עם מוזיקה מסוג זה, טומהוק הצליחו להימנע מלהישמע מצועצעים ויצרו סאונד שנשמע אוטנטי מספיק כדי לשמור על אלמנטים של רוק מאלבומיהם הקודמים בשילוב יסודות מהמוזיקה האינדיאנית.

ועוד כמה אלבומים ראויים לציון:

Battles - Mirrored

אלבום בכורה להרכב שקיבץ מספר מוזיקאים מנוסים לכדי פצצת אנרגיה אקספרימנטאלית. זה רוק, ג'ים, אבל לא כמו שאנחנו מכירים אותו.

Deerhoof - Friend Opportunity

נכון, שני האלבומים הקודמים היו יותר טובים. אבל ראבק, זה כמו לומר שאחרי הקפלה הסיסטינית והפסל של דוד, מיכאלאנג'לו לא עשה שום דבר ראוי.

Future of the Left - Curses

אלבום הבכורה של להקת ההמשך ל-McLusky זצ"ל. כבר שכחנו שלהרעיש יכול להיות כל כך כיף.

Animal Collective - Strawberry Jam

לא ברור אם הזמן הוא זה שהפך את אנימל קולקטיב לנגישים יותר או שהקולקטיב הוא זה שהצליח לשנות את הרגלי הצריכה שלנו. בכל מקרה מדובר באלבום מעולה.

Goon Moon - Licker's Las Leg

עוד להקה המורכבת ממספר נגנים מוכשרים ומנוסים שהחליטו להפסיק לנסות למצוא חן בעיני קהל זה או אחר וכל שיר נשמע כמו פרץ אסוציאטיבי מגוון ועשיר.

Radiohead - In Rainbows

יופי של אלבום, את הנימוקים תוכלו לקרוא כבר בסיכום השנה של ידיעות אחרונות.

The Mint Chicks - Crazy? Yes! Dumb? No

על הנייר זה יצא ב-2006, אבל בזמן פציעות. רביעייה מניו-זילנד שיורה לך בראש בכל שיר מחדש. מוות מהיר, עתיד מזהיר.

להשתתפות בבחירת אלבום השנה לחצו כאן

כמות חסרת תקדים של יצירה ישראלית באנגלית הפילה השנה את סער גמזו

מופע המחווה לנושאי המגבעת גרם לאיל דסקל להוריד את הכובע

טל בן ברוך נסחף עם קותימן

ברק חיימוביץ' אהב את רוברט ווייאט

חמישה שירים עשו לגלית גרינר את השנה

ההרמוניות של השינס המיסו את עידית נרקיס

איתמר שפריר אהב את איאן בראון

אורלי גונן על ההופעות של השנה

אסף בן קרת אהב את LCD סאונד סיסטם

לאתר וואלה!תרבות.

תגובות