מגזין

הפייסבוק שלי עייף

מופע המחווה לנושאי המגבעת גרם לאיל דסקל להוריד את הכובע ולשאול - האם היום, להקה כזו יכולה בכלל לקום?

מאת אייל דסקל. 09-12-2007

תגיות: נושאי המגבעת

הפייסבוק שלי עייף

"לונדון, פריז, ורסאי - זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא נגיע אליהם" פלט אוהד פישוף בקול עמוק בשיר 'יום הולדת' שנכלל בקלטת הראשונה של נושאי המגבעת. על רקע צלילי האינתיפאדה הראשונה המגבעת תפקדה כאופוזיציה המוזיקלית של סוף שנות ה-80 בישראל.

חברי הלהקה שאלו את עצמם בזמנו שאלות קיומיות כמו מה אשמתם שהם נולדו פה, ומה הם צריכים את כל "הדבר הזה" שמסביבם. קו קלוקס קלאן ומלכת אסתר - הרי בשבילם הכל אותו דבר. המילים של פישוף שידרו ניתוק רגשי טוטאלי מהמולדת שאותו חוו צעירים רבים אחרים באותה תקופה, כשלא היה להם לאן לברוח. מחוסרי אינטרנט, יס והוט, ושקועים עמוק באדמה המקולקלת הם החלו לחפש אחר עיר מקלט, מקום שיעניק להם אמוציה קרדינאלית הכרחית כמו סולידריות, ינגב ממבטם את הפסיביות הקפואה ויגאל אותם מנבכי השעמום. נושאי המגבעת היו שם בזמן ובמקום הנכון לשם כך.

ב-20 בפברואר 2007 נערך במועדון הבארבי בתל אביב ערב מחווה לנושאי המגבעת. הנסיבות - 15 שנים לפירוקם, חגיגות 20 שנה לאוזן השלישית, שהפיצה את הקלטת הראשונה של הלהקה והשקת הדי-וי-די לסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה" אודות המגבעת בבימויו של חן שינברג. התרגשות רבה הייתה סביב המופע החגיגי, שלווה בשמועות על איחוד של ההרכב שעשוי להתרחש באותו אירוע. חשבתי לעצמי כי הסיכוי שמחר בבוקר לדן מרידור יהיה ביקוש יותר גבוה מלכפכפי קרוקס חזק הרבה יותר, מאשר לתפוס את אוהד פישוף ותמיר אלברט בפריים אחד.מצד שני, אם הנס באמת יתקיים, אני לא אסלח לעצמי עד סוף ימיי חיי שלא הייתי שם.

אני לא יכול לשלוט בזה

כך, ביחד עם עוד למעלה מאלף איש שחלקם נשארו מחוץ לכותלי הבארבי מפאת חוסר מקום, אני מוצא את עצמי באותו ערב מחווה - שורה ארוכה של אמנים (ירמי קפלן, מידנייט פיקוקס, דפנה והעוגיות, שי נובלמן, איגי וקסמן ועוד) מבצעים קאברים ומורידים את הכובע בפני המגבעת. בין השירים מוקרנים קטעים נבחרים מתוך הסרט התיעודי.

אחרי למעלה משעתיים ההצגה באה לכדי סיום, אחרון המכסים יורד מהבמה, אבל הקהל צמא לקול של אלוהים אחר. רן לוי (ערוץ 24) מודיע שכל חברי הלהקה נמצאים מאחורי הקלעים, ואולי אם ניצור מספיק רעש הם יעלו. אני ושאר הקהל נעזרים בידיים, ברגליים, בבקבוקים ובכל עצם או איבר שיכול לעלות את רמת הדציבלים במקום. ואז זה פשוט קורה - לאט לאט הם מטפסים אל עבר הבמה, כמעט בהרכב מלא לחלוטין (ישי אדר בתפקיד החוליה החסרה היחידה) מבוישים ומהוססים, אבל קשה להם להסתיר את החיוך לאור הזרקורים ולאור העובדה שבאותו רגע כל הבארבי ואשתו השתוקקו לעשות להם ילד. ההתלכדות של פישוף, כהן, אוריון, אלברט והורוביץ למספר שניות על במה אחת (גם כשהם נטולי כלי נגינה) הפכה לאחד הרגעים המרגשים של השנה עבורי במוזיקה.

כששבתי הביתה והאזנתי שוב לשיר "Live In Bet Shemesh" המאכלס בתוכו את הצעקה הידועה הבוערת שנשלפת מהקרביים של פישוף - "אני לא יכול לשלוט בזה!" - פתאום ההזדהות עם הטקסט קיבלה פרספקטיבה שונה. בשנת 2007 פריז ולונדון כבר קצת פחות רחוקות מגבעתיים, לפחות במונחים ובמימדים ווירטואליים. יו טיוב מאפשרים לי לצפות בהופעה של הפליימינג ליפס שנערכה רק לפני יומיים באוקלהומה. דרך המיי ספייס אני נחשף להרכבים מנורווגיה שהשכן שלהם בבקתה ממולם עוד לא יודע על קיומם. החיים אולי לא קלים בכפר, אבל הם קצת פחות קשים כשמדובר בכפר גלובלי.

האדמה עדיין מקולקלת

רובנו כבר יודעים שהשר הבא בתור הוא כלום. ההליכה נגד כיוון הזיפים בעידן נושאי המגבעת הייתה שייכת לקבוצת האנדרגראונד בלבד, ואילו כיום היא מונחת על יד לב הקונצנזוס. מספיק להסתכל אל תוך העיניים של המילואימניקים כדי להבין שאפילו להם, אחרוני הפטריוטים, נמאס מחיות שיזכירו להם שהם טקסט פוליטי.

האדמה עדיין מקולקלת גם עשרים שנה אחרי. רק שבשנת 2007, בזכות הקדמה, ניתן להפיג את השיממון והדיכאון בעזרתו של לחצן האסקפיזם הווירטואלי ברגעי מצוקה. נסו רק לצורך התחושה לבצע רגרסיה רגעית בדמיון ולשוב אל היום בו השידורים של 'יס' קפאו השנה למשך כמה שעות. עכשיו תכפילו את הכמות בשנים ותוסיפו קצת שמיר בצד בשביל הטעם. כן, היו ימים.

פרסומתמעניין מה היה קורה אילו חברי נושאי המגבעת היו יוצאים אל אויר העולם כשהודפסה המהדורה הראשונה של האלבום 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג'. היום הם היו בני 16, תיכוניסטים, שרויים בתוך בטלנות עיסתית כתוצאה משביתה מתמשכת במערכת החינוך - האם גם בתקופתנו הם היו מסוגלים לכתוב את אותם טקסטים שבורים ואנטי ממסדיים? או שמא הפייסבוק היה בולע אותם לתוכו והופך את הייאוש שלהם ליותר נוח?

להשתתפות בבחירת אלבום השנה לחצו כאן

ברק חיימוביץ' אהב את רוברט ווייאט

חמישה שירים עשו לגלית גרינר את השנה

ההרמוניות של השינס המיסו את עידית נרקיס

איתמר שפריר אהב את איאן בראון

אורלי גונן על ההופעות של השנה

אסף בן קרת אהב את LCD סאונד סיסטם

לאתר וואלה!תרבות.

תגובות