מגזין

תפילת ערבית

ההופעה של אום בלבונטין 7 הביאה את הכישוף הטיבטי מסן פרנסיסקו אל ארץ הקודש

מאת אורלי נקלר. 08-12-2007

תגיות: Om

תפילת ערבית

טעם זה מושג מעניין. הוא נרכש, הוא משתנה, הוא בעיקר אישי, ערטילאי ובלתי מוסבר.

כשהיתי קטנה כל כך אהבתי מטאל  עד שכל עולם המושגים שלי  סבב סביב זה: בגדים שחורים, צבעים בשיער, מועדונים אפלים, הבחורים עם השיער שלא פגש מברשת מאז שאמא שלהם הפסיקה לסרק אותם, טקילה עם ספרייט , דיסטורשנים.  12 שנים עברו מאז, הדיסקים של  Slayer העלו אבק על המדף, הדיסקים של פנתרה נכנסו מפעם לפעם למערכת, סתם, כדי להתגעגע.

טול נשארו אצלי בלב עוד מאז. מטאל מתמטתי, מתוחכם, לא מתפשר, לא ממש מטאל. כמות הדיסקים שעל המדף הכפילה ואף שלשה את עצמה, בעיקר בגראנג' או אינדי קודר ואפל. עם הבגרות באה העצבות, איתה משתנה גם המוסיקה. ואז באו Om.

כריס האקיאוס ואל סיזנרוס , AKA אום, היו אמנם פעילים בהרכב סטונר אחר (sleep) עוד לפני הקמתם את אום אך ההיכרות שלי איתם מתחילה בסיבוב הזה. רק 3 שנים עברו מאז שמעתי אותם לראשונה, נראה כאילו הם היו אתי מאז ומעולם. קירות גיטרה עמוסים, צוללים, ארוכים, חופרים, תפילה לאלוהי הסטונר המופקת משני כלים בלבד: בס ותופים. מה שיפה באום הוא שהם גם קודרים וגם מיסטיים בו זמנית.

עלייתם לרגל של אום להופעה בארץ הקודש קרתה הפעם בזמן אמת, שיא הפריחה והעשייה של ההרכב הזה. בניגוד לשלל הופעות טובות אך פחות רלוונטיות של אמנים חשובים על סף גסיסת קריירה (דיויד אלן, איגי פופ) אום רק בתחילת הדרך. שניה לפני סיבובים גדולים באירופה ובארה"ב, הם עצרו כאן.

הכניסה שלי ללבונטין 7 לוותה בצלילי הפתיחה של ההופעה, בס עמום הולך ומתגבר, כניסה של מצילת תופים איטית. המצלמה שלי גיששה את דרכה בחושך, מנסה לאתר את קדמת הבמה. האפלה שהכבידה על יכולת הצילום שלי עוררה מהצד השני את חושי השמיעה והמישוש, (ופה סליחה למגוון בתולים מתבגרים ונרגשים בהם התחככתי בדרכי אל קדמת הבמה). לובשי השחורים, 90% מכלל הקהל, נעלמו בחושך (סוף סוף לג'ינג'ים היתה הזדמנות אמיתית להתבלט). כשהסתגלו עיני לחשיכה יכולתי להבחין בקהל רב ומגוון משלל כיוונים מוסיקלים, חובבי מטאל, חסידי פוסט רוק ואפילו ילדי אינדי מתוחכמים.

הסאונד, בניגוד להרבה הופעות אחרות בין קירות הלבונטין, היה מדויק ונכון. רק תנו לאביב מארק לגעת במוסיקה מהכיוון של ה Fall או ה Melvins והוא זורח. כמעט קשה להאמין שרק שני אנשים על הבמה מצליחים להפיק את הסאונד המעורבל והעשיר שממלא את החלל. כמו עשן סמיך המוסיקה מתחילה מהקרקעית, עולה למעלה במערבולת ומשם מתפשטת ומתעצמת לשאר החלל.

יש משהו סכיזופרני בהופעה הזו, שהיא ארצית ויומיומית מחד ועם זאת כל כך דתית ומיסטית מאידך. הקהל שבוי במנטרה, מזיז את הראש לאט לאט למעלה ולמטה בתוך הקטעים הארוכים והזוחלים שאום מנגנים.   באופן אירוני תפילה בכותל היתה יכולה להראות אותו הדבר: אותם הבגדים השחורים, אותן תנודות הראש ותנועות הידים, המהום כבד, התמכרות טוטאלית  מה שמצאתי פעם בטול אני מוצאת היום באום, היכולת של המוסיקה לכשף ולהפנט אותך עד אבדן חושים.  

אום לוקחים הפסקה של 25 דקות, מבטיחים לחזור בהמשך. הקהל, שהורגל בכל הקשור למנטליות אמריקאית פרט לחוק החדש נגד  עישון, מנצל את ההזדמנות לנשום לרווחה אויר הרים צלול כניקוטין בקומה העליונה. הטפטוף החדגוני מחוץ לשמשה מספק להופעה אוירה מושלמת של חורף ומלנכוליה.

אחרי ההפסקה ניכרת פרישה קלה חלק מהקהל. רוב אלו ששמעו שיום קודם בירושלים אום הופיעו חמש שעות רצו לבדוק את הסוגיה בעצמם ומתאכזבים לגלות כי ההופעה הזו נמשכה שעתים וחצי "בלבד" . בכל זאת אום ירדו מהבמה ועלו שוב להדרן ארוך שהסתכם בחצי שעה.

עם תום ההופעה עמדו שניהם קרוב לדלת הזכוכית ביציאה מן הלבונטין, הסתכלו על הגשם המטפטף בחוץ. אולי שאלו את עצמם איפה הגמל שיקח אותם הרחק אל מנזר טיבטי במדבר לסדנת שתיקה בת שבוע. אולי לא הבינו איך יכול להיות שגשום במדינה המדברית הזאת. גם אני שואלת את עצמי לפעמים.

תגובות

  • yzSFAxOSWltIQ

    Why do I bother calling up pelope when I can just read this!

    Bubba, 12-07-2011 05:32