מגזין

Let My People Go

דרונדו לא פוחד להיות דרונדו, הוא סדוק וכואב אבל חזק ועוצמתי. גלית גרינר מתמוגגת

מאת גלית גרינר . 05-12-2007

תגיות: אלבומים, Darondo

Let My People Go

Let My People Go הוא לא אלבום פוליטי, הוא אלבום של איש עם קול שבור. קול שנשבר עם המון כאב ועצב, גם כשהמוסיקה שמחה. קול סדוק שנשמע כאילו הרוח עברה דרכו ונכנסה לכל החריצים שנוצרו עם השנים, רוח שמשתוללת בפנים וזה המצב. מכאן ממשיכים הלאה.

האלבום מספר את סיפורו של Darondo כשחור, כבן, כגבר, כמאהב, כאדם. וידוי אישי.  

שיר הנושא שפותח את האלבום מספר את הגרסא של Darondo למה שקרה לאנשים שלו, לשחורים. לתינוקות המורעבים ולילדים חסרי האונים שהפתרון המערבי של האדם הלבן הוא לדחוף להם כסף. כסף שלא נותן להם חופש ביטוי ו/או יכולת לשפר את המצב, לחיות כתלויים, להמשיך הלאה מבלי לנסות לתקן את מה שהיה, ולהתעסק רק עם הקיפוח שממסגר ומתייג אותם לאורך הדורות, להמשיך הלאה עם מה שיש.

Darondo המשיך הלאה עם מה שיש, הוא לא מתבכיין או מאשים, הוא סדוק ומקבל את עצמו ככזה, ומכאן חי את חייו, וכדי להמחיש עובר במעבר חד מקריאה לשחרור האנשים שלו, האנשים שהוא שלהם, לשיר שמשבח רגליים, רגליים של אישה כמובן. בשר יפה ורך שהוא צריך וחייב בבוקר, בצהריים ובלילה,  כי הוא פשוט חי, רגליים כל כך יפות שבא לצרוח, שהוא רואה בכל מקום ורק מבקש כל כך יפה, עם קול גבוה ומלא בתשוקה, היכנעי לי, תני לי קצת רגליים, לא הרבה.

שוב מעבר לבלוז, גיטרה וקולו הגבוה בטירוף של Darondo, הפעם גבר, גבר של אישה, שחשב שהוא מבין מה אישה צריכה וכנראה שלא, היא עזבה אותו, האם לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, שואל, או יותר נכון בוכה, העצב סודק את האוזניים, קול אמיתי של גבר שליבו נשבר, גבר אמיתי שלא מתבייש לבכות ולהתחרט ורצות חזרה, גבר שמוכן לשאול ולתקן, להמשיך הלאה מכאן.

ומכאן, שוב גיטרה ושוב בקשה, I want Your Love So Bad. הקול של Darondo הוא לא מושלם ולא מתבייש וזה רק הופך אותו לאמיתי יותר, לכזה שמקבל את עצמו ויודע בדיוק מה הוא רוצה, הוא רוצה את האהבה שלך כל כך, כל כך פשוט וכל כך מורכב. מותח את הקול שלו על חוט כל כך דק שנדמה, אם עוצמים את העיניים, שאנחנו זזים לאורך המיתרים שלו בגרון, או יותר מחליקים, ללא כל מעצור או קרע, מיתר שלם ללא כל כיסוי.

Darondo ממשיך ומשבח את האישה, כשהמחקר האחרון שלו מוכיח שהוא התגבר בזכות האישה הנכונה שנכנסה לחייו. הוא מאמין שלכל גבר יש אישה כזו, כזו שתגרום לו לקבל את עצמו כפי שהוא ומכאן להמשיך הלאה, בלי להתעסק יותר מדי עם מה שהיה לא כי זה לא חשוב, אלא כי יותר חשוב להמשיך הלאה. ולהמשיך הלאה אפשר רק עם שלם ולא עם חצי.

Darondo הבן דלוק על ההורים שלו, כנראה כחלק מהמסע שלו לקבלת העצמי, הוא אוהב את אמא ואבא, כל כך פשוט, רוקד לצלילי מקצבים עם תחושה של פעם, תחושה ישנה ומתוקה של אבא ואמא שעובדים כל כך קשה לפרנס, מהבוקר ועד הערב. Darondo לא מקבל את עצמו דרך הדחקה, זה לא שהוא שכח שאבא שלו עבד בוקר ולילה ועדיין לא סגר את החודש, הוא בוחר לשים רגע הכל בצד, ולהגיד, או יותר נכון לצעוק בשיא הפשטות, אני אוהב את אבא שלי, לפני הכל, והסקסופון מנגן כל כך חם ומתוק, פשוט להמשיך הלאה, כי זה חשוב, כי זה באמת ישחרר אותו ואת האנשים שלו, ואת האנשים שהוא שלהם.

הקול של Darondo נדמה שקוף. קול עם נוכחות שאפשר להיכנס אליו אם מקשיבים, פותחים את האוזניים ומבינים שהוא מדבר מבפנים. החיים שלו לא היו פשוטים, כמו רובנו, כי אלה החיים, אבל הוא בחר לשתף אותנו ולא רק לכתוב יומן. הוא מוכן לצעוק מעמקי נשמתו מתי שתרצו, מתי שתבחרו לשים פליי ולהרגיש שמה שהיה חשוב, אבל יותר חשוב להבין שאי אפשר לשנות את מה שהיה, ואולי גם עדיף לא לשנות את מה שהיה, כי אם זה לא היה אז הייתם אנשים אחרים היום. חשוב להבין שצריך להשתמש במה שהיה, בכל מה שהיה, ברע ובטוב ובמביש ובמביך ועל אף הכל לקבל את עצמי ולהמשיך הלאה עם כל החלקים.

האלבום מסתיים עם True, בו Darondo עם כל החלקים שבו רוצה להיות אמיתי עם האישה שלו, כל הזמן, כמו הנהר, זורם וממשיך הלאה.

תגובות