מגזין

לא כל הנוצץ כסף

קול הקמפוס ווואלה! תרבות מסכמים את השנה במוזיקה האלטרנטיבית עם כתבות יומיות, מצעד מסכם ושידור מיוחד. אסף בן קרת הרוס מ-"Sound of Silver" של אל.סי.די סאונדסיסטם, אבל ממש לא רק

מאת אסף בן-קרת. 03-12-2007

תגיות: סיכום שנה, LCD Soundsystem, PJ Harvey, Battles, The National, MIA, The Twilight Sad, Iron & Wine, The Real Tuesday Weld, Beirut, The Good The Bad & The Queen

לא כל הנוצץ כסף

בניגוד לשנה שעברה, שהתאפיינה בהמון מוזיקה מחורבנת, או אלבומים טובים אך לא מספקים (למעט ג'ואנה ניוסום, TV On The Radio וטום וויטס) - שנת 2007 העמוסה לעייפה הביאה עמה אלבומים רבים ומשובחים.

שלושת האלבומים הטובים ביותר ששמעתי השנה אינם עונים כלל להגדרה הטריוויאלית של "רוק" ובשלושתם יש את כל מה שאני אוהב, מעריך ומחפש במוזיקה - מוזיקה שתרגש אותי, תחדש לי, תרים את מצב רוחי או תדכדך אותי, שתהיה מקורית, מלאת הפתעות והמצאות, שתניע את רגליי ותחפור עמוק בראשי, שתישאר אתי זמן רב אחרי האזנה, שתסיח את מחשבותיי לחלומות מתוקים בהקיץ, שתלווה אותי לכל מקום שאלך, שתלהיב את חבריי, שתהיה הכי אינטימית ושתעזור לי תמיד לזכור שמוזיקה היא לא רק מפלט אלא החיים עצמם. שלושת האלבומים הללו הם הבחירה הקלה ביותר ברשימה זו, כאלו שידעתי כי הם הטובים ביותר ברגע הראשון ששמעתי אותם והם נשארו כאלו גם עכשיו בדצמבר.

LCD Soundsystem - Sound Of Silver

עזבו אתכם מכסף. סאונד של זהב טהור נוזל בשצף קצף מהאלבום השני של ג'יימס מרפי - הרבה יותר מאשר גאון מוזיקלי או איש השעה. הטקסטים כאן עברו שדרוג רציני לעומת האווילות המילולית של האלבום הקודם וגם מצב הרוח כבר פחות מרומם (אך עדיין שומר על טמפרמנט חיובי). SOS, מרגע הפתיחה ועד הסוף, לא מפסיק להפתיע. הביטים הקופצניים מרעידים את חלל האוזן ומקפיצים את אזור אגן הירכיים ומטה, והקצב תמיד חם, יצירתי, אימפולסיבי ומרגש. המלים "מדבק" ו"ממכר" כבר מזמן לא היו כה רלוונטיות. ואם כל זה לא מספיק, מרפי בוחר לסיים את האלבום עם "New York I Love You But You're Bringing Me Down", בלדה מפוכחת ומרירה, מלאת אהבה, אכזבה ורוך, והחל מהדקה ה-03:22 - דיסטורשנים משובבי נפש. עונג צרוף.

M.I.A - Kala

הגדולה של האלבום הזה נובעת מכמה סיבות - עושר מוזיקלי נטול גבולות, הפקה טיפ-טופ של דיפלו, טימבלנד, סוויץ' ועוד כמה חברים מוכשרים; חדשנות ויצירתיות בלתי נגמרת, ביטים מגניבים והיפר אקטיביים, שמחת חיים מהולה בפוליטיקה, זעם, לכלוך ומודעות, וסמפול אחד בלתי נשכח של הקלאש. אבל כל אלו מתגמדים על יד מ.י.ה היפיפייה, ארוכת הרגליים, הסקסית, הפרועה, הכריזמטית, האנרגטית ובעלת שקית ההפתעות של המסיבה הכי מדליקה בבלוק. מהפכה? למה לא בעצם.

Battles - Mirrored

אם מישהו מכם אי פעם תהה כיצד ישמע רוקנ'רול בעוד עשרים שנה מהיום, ל-Battles יש את כל התשובות: מהיר, חדשני, רב שכבות, מסוגנן ומוקפד, רפטטיבי, וירטואוזי, קודח, זועם, פסיכדלי, אלקטרוני, Pאנקי, Fאנקי, נוזלי, מתמטי, מתוכנת, רובוטי ואה, כן, אנושי.

המתופף ג'ון סטיינר (Helmet) אחראי על הקצב המטורף והבלתי נתפס של הדיסק הזה, יחד עם שלושה נגנים וירטואוזים נוספים (כל אחד מלהקה נחשבת אחרת), איש-איש בתחומו. זו לא מהפכה, זו לא אבן דרך, זה לא בהכרח העתיד. זה עולם ומלואו.

עוד בעשירייה:

The Twilight Sad - Fourteen Autumns & Fifteen Winters

אחת לכמה שנים מנסה אמן כזה או אחר להחזיר את השוגייז - אותה שירה מתקתקה ומלנכולית, אווירה סגרירית ומפלי דיסטורשן המותכים לאוזן בזעם ובאלימות - לחיינו. לרוב זה אפילו מצליח (ע"ע Asobi Seksu, M83, Radio Dept.,). אלבום הבכורה של הלהקה הסקוטית הזו מצליח לעבור את מחסום הזמן של תת-ז'אנר שגווע מן העולם מזמן, ולהחזיר אותנו חזרה ללונדון, 1993.

Iron & Wine - The Shepherd's Dog

סם בים, להקה של איש אחד, קרא לעצמו כך על שם פחית שימורים של בשר בקר משומר עם יין וברזל. אחרי אלבום ראשון של שתי גיטרות אקוסטיות והפקה ביתית מינימאלית, אלבום השני עם הפקה בסטנדרטים יקרים ומהודקים יותר, שני אי.פיז ושיתוף פעולה פורה עם אהובי קאלקסיקו, ההצלחה של בים כבר כמעט מובנת מאליה. הוא מנצל היטב את המומנטום סביבו באלבום החדש, השלישי, כאשר הוא מגובה בלהקה של שישה נגנים והפקת סוף הדרך. ועדיין, למרות ועל אף השדרוג המבורך, הוא נשמע צנוע ואינטימי, קולו העדין והמלטף בוקע מגרונו העמוק, עובר את סבך זקנו העבות ויוצא אל האוזניים כלחישה דקה וכובשת.

The National - Boxer

החל משנת 2002 ועד השנה, עם שני אלבומים בלבד בקנה, להקת אינטרפול היתה הלהקה האמריקאית הבריטית הטובה והאהובה ביקום. היא איבדה את התואר השנה בגלל שתי סיבות: האלבום החדש שלהם מאוד מאכזב (בלשון המעטה) ולהקת The National עושה את מה שהם עשו, טוב יותר ובקלילות מעוררת קנאה. זוהי לא להקה חדשה. "Boxer" הוא האלבום החמישי שלהם, הטוב ביותר, זה שכולם יזכרו ולאחר מכן אף אחד לא יספור אותם ממטר. לא נורא. האלבום הזה הוא הפסקול האולטימטיבי לסרט שחור לבן עם פסנתרים שגוברים על הגיטרות. אין כאן שום דבר חדש או מעניין, אבל כל אחת מ-12 הרצועות היא יהלום בוהק של פשטות, כנות ורגש עצור. הכתיבה טובה ושנונה, והשירה של מאט ברנינג'ר מרטיטה את הלב במנות קצובות. רוק איכותי במלוא מובן המילה והטוב ביותר שיצא השנה בתחומו.

The Good The Bad & The Queen - S.T

דיימון אלברן היקר, שלום. לעזאזל, עשית את זה שוב! כמו מכשף עתיק ומסתורי, כל דבר בו אתה נוגע הוא הצלחה מסחררת ומוצר איכותי מובהק ומשובח. שילוב של החופש האומנותי והפורה שלך תוך כדי התחשבות בהמונים, מבלי לוותר על הרמוניה וסאונד שהוא כולו שלך. מעניין מה יהיה הפרויקט הבא שלך. ובהזדמנות זו, אני פונה אליך בקריאה נרגשת: לנגן אני לא יודע, לשיר - שלא נדע מצרות. אבל אני תוקע יופי של גרעפסים. נו, אז מה אתה אומר - שנלך על זה?

Beirut - The Flying Club Cup

זאק קונדון בן 21. הסטטיסטיקה אומרת שהוא צריך לאסוף חברים מהתיכון, להקליט במוסך של אבא, לנגן מוזיקה מחוצ'קנת, לזיין כוסיות, להרוויח מיליונים, לפרוש בגיל 25, ובגיל 26 לכתוב אוטוביוגרפיה שערורייתית. אולי אפילו איזה סטוץ עם בריטני. הסטטיסטיקה משקרת.

הוא נשמע מבוגר מגילו בעשר שנים, קולו שיכור ומעושן כשל אדם פי שניים מגילו ואת המוזיקה של ביירות אפשר אפילו לנגן במשען חולון של סביו הקשיש. הקו האירופאי-בלקני-תיאטרלי, ספוג בנשמה עצובה בעלת עומק תהומי ומלודיה מלטפת, נטולת זמן ויפה להחריד היא אחד מהאלבומים המרגשים של השנה.

PJ Harvey - White Chalk

האלבום החדש של הארווי קטן וצנוע, אינטימי, אישי, חשוף, מצמרר, מלא ברגש, נטול חשמל וממלא את הלב בקולה הצלול והיפה. אלבום מאוד לא אופייני, אך העוצמה שלו חודרת עמוק מתחת לעור ומסרבת להרפות.

The Real Tuesday Weld - The London Book Of The Dead

סטיבן קואטס הוא אחד מהסודות השמורים של עולם המוזיקה. מוזיקת פסקולים משנות השלושים, אניו מוריקונה, קברט, ג'אז, אלקטרוניקה, גיטרות אקוסטיות, פעמונים, עוגב, פופ צרפתי, מוזיקת מעליות, פסנתרים מרחפים, תזמורות קטנות וסמפולים מרכיבים את עולמו המוזיקלי. את עולמו המילולי, לעומת זאת, קשה אפילו לתחום או להגדיר, שכן העושר בו מגוון מידי כדי לפרט. אה, וזה גם אלבום קונספט. סוג של. נפלא.

עשרה אלבומים אלו, טובים ככל שיהיו, לא מייצגים את מיטב 2007. על מנת לא לקפח כמה מהם, להלן ביקורות מקוצרות במיוחד:

Rufus Wainwright - Release The Stars

באחת מהופעותיו הוא זרק לקהל את המשפט: "אני מבריק, אני יודע". הוא צודק.

Arctic Monkeys - Favorite Worst Nightmare

השנה גם אני נכנעתי סופית להייפ. הם מגניבים לגמרי.

The Shins - Wincing The Night Away

שני שירים בפסקול הסרט "Garden State" של זאק בראף, והם יקירי האינדי האמריקאי. אלבום שלישי, מקסים ביותר (אך לא כמו הראשון). ניסיתם אי פעם להבין את משמעות המלים שלהם? במידה וכן, מספר הטלפון שלי שמור במערכת.

Jay Z - American Gangster

יומרה טיפשית מצדי תהיה לכתוב על היפ-הופ. אז רק אגיד שהאלבום הזה הוא הרבה מעבר לאפוס ענקי, הוא פשוט אלבום מדהים של ליריקה משובחת, הפקה בת זונה והמצאות שקשה מידי לתפוס בחמש האזנות הראשונות. אני עדיין בתהליכי ספיגה.

Radiohead - In Rainbows

אחרי כל ההיסטוריה וההיסטריה מישהו בכלל טרח לשמוע כמה האלבום הזה טוב? וקומוניקטיבי? ויפה?

Animal Collective - Strawberry Jam

אחת מהלהקות המוזרות בעולם היא גם אחת מהמרתקות בו. המוזיקה שלהם הופכת יותר ידידותית למשתמש מאלבום לאלבום, אך גם המונח הזה עשוי להיתפס יחסי יתר על המידה.

Efterklang - Parades

החורף כבר כאן. איסלנד - OUT, דנמרק - IN.

Jamie T - Panic Prevention

גברים לבנים כן יכולים לקפוץ. טוב לא ממש, תשאלו את מייק סקינר.

Burial - Untrue

לונדון מתפוררת, מתה, מנוכרת יותר מאי פעם, מפחידה מתמיד, בודדה באפילה ומדכאת. מפיק הדאבסטפ (עוד סגנון מוזיקלי שטיפשי שאכתוב עליו ביקורת) המהולל והסגפן באלבום אווירתי מכשף וחופר. רצוי לבעלי קיבה חזקה.

The New Pornographers - Challengers

The Besnard Lakes - Dark Horse

ארקייד פייר, נא לפנות מקום לשתי להקות טובות לא פחות. בשביל החבר'ה הפורנוגרפיים, סופרגרופ מובהק, זה אלבום רביעי ועבור הבסנרד לייקס מדובר באלבום בכורה. שניהם מוכיחים כי לקנדה יש עדיין המון מה להציע ומי שהקדים להספיד, אוכל כרגע את הלב. בייחוד בגלל שהאלבום השני של ארקייד פייר לא כל כך מוצלח כמו שחשבו שיהיה.

בהזדמנות זו אי אפשר להתעלם מהתעשייה הענפה של מוזיקה ישראלית משובחת, ומספר לא מבוטל של אלבומי כחול לבן שעושים הרבה כבוד וגאווה: אטליז, קוטימן, נועה בביוף, רונה קינן, הבילויים, שלומי שבן, לבנון, נועם רותם, The Homesicks, Mad Bliss ו-Balkan Beat Box. כן יירבו.

אורלי גונן עם ההופעות של השנה.

לאתר וואלה! תרבות.

תגובות