מגזין

חי נפשי

קול הקמפוס ווואלה! תרבות מסכמים את השנה במוזיקה האלטרנטיבית עם כתבות יומיות, מצעד מסכם ושידור מיוחד. הסיפתח: אורלי גונן בהופעה חיה

מאת אורלי גונן. 02-12-2007
חי נפשי

לא צריך להיות קונדוליסה רייס כדי להבין שמשהו השתפר במזרח התיכון ב-2007. לא שזה אתגר גדול להשתפר ממצב של מלחמה כושלת, ראש ממשלה בתרדמת, ראש ממשלה חדש הקשור בפרשות שחיתות ושלושה חיילים בשבי. במחשבה שנייה, 2007 לא כזו שונה מקודמתה, אבל היי - לפחות אנחנו לא במלחמה (עניין סמנטי בלבד) והרכבת האווירית של אמנים שהגיעו להופיע בישראל השנה היא בבחינת ראיה קבילה לכך בבית משפט.

מי זוכר את ההברזה של דפש מוד אחרי האנרגיות המתפוצצות של איגי פופ, השמלה של קאזו מבלונד רדהד, הממחטה המיסתורית של לורין היל והאהבה האינסופית של אורסולה ראקר? הצעקות השבריריות של רג'ינה ספקטור, הפטיפונים של קיד קואלה והדיסטורשנים של טרנט רזנור? מכנסי הויניל של ג'ולייט לואיס; וגם טורי איימוס, שון לנון, אנקל, מגאדת', ג'טרו טול, אוונסנס. בלאק אייד פיז, טוקיו הוטל, איי רסט מיי קייס.

בתוך השלל הזה, שגרם לנו להרגיש לשניה כמו עוד מדינה אירופאית נורמלית (עברה שניה), היו כמה הופעות שהרחיבו לי את הלב בצורה הכי כנה וישירה שאפשר, כששום אלבום - מקורי, אוסף, פסקול או הוצאה מחודשת - התעלה על החוויות המוזיקליות שסיפקו לי השנה הופעות. אין שום דבר שהודפס על דיסק, נחרט על ויניל, או קודד לקובץ שנדד בין פסים רחבים אל תוך ההארד דיסק שלי, שריגש אותי כמו שהתרגשתי בהופעה של לורין היל. שכמעט גרם לי לחזור בתשובה יומיים רצוף כמו אורסולה ראקר, או שפשוט עורר בי צורך עז לצרוח, כמו בהופעה של איגי פופ. גם קאזו לא נשכחה מהר מליבי והקלידים של רג'ינה ספקטור עדיין מכים על הלבד שעוטף את איברי הפנימיים. וג'ולייט לואיס? מישהו חייב לתת לה פרס מפעל חיים לשימור הרוקנ'רול. השנה, חברים, היתה שנת ההופעות.

אם להיכנס לפרטים, ויש בכך צורך דחוף בהתחשב בנסיבות המחמירות, בואו נתעכב לרגע על ההופעה של לוריין היל; נכון, אין לה את הקול שהיה לה ב- 96'; נכון, אומרים שהיא מסוממת כהוגן; נכון, היה סאונד יותר גרוע מהופעה של חבורת מפוחיות מקסיקנית ברכבת התחתית בשעת לחץ, אבל למי אכפת?!?! האישה המדהימה הזו נתנה כל כך הרבה בהופעה, שאני מרגישה שלא שילמתי מספיק בכניסה. היא היתה זמרת, פריצ'רית, מנהיגה, מלכת גרוב בלתי מעורערת, למעשה אם לג'יימס בראון היו שחלות - ככה הוא היה נראה. כל כך הרבה אהבה ואנרגיות טובות עברו בין הבמה לקהל ובחזרה באותו ערב באמפי (ארור סאונד ככל שיהיה) שפשוט לא הבנתי איפה היו באותן שעות המבקרים שבכזו קלילות קטלו למחרת את ההופעה. אולי, כמנהגם, רחרחו האחד את האחוריים של השני, ולא שמו לב לקסם שהתחולל בין 17 הנגנים לבחורה עם הממחטה מניו-ג'רזי.

גם על בלונד רדהד יש לי מה לומר למקטרגים - אלה שתמיד מחפשים להיות מיוחדים ולמצוא פגמים בכל דבר, אבל הרי לא באנו להכפיש; באנו לסכם את הדברים הטובים, כמו את האמת שאורסולה ראקר הרביצה בנו. את הכנות המדהימה שבה היא מעבירה טקסטים, כל-כך חדים ומדויקים שכל שנותר לעשות מולה הוא להנהן ולהתמסר לתורה שלה ואחר כך לתת לה חיבוק.

וג'ולייט לואיס, למרות שלא הכרתי אף שיר שלה לפני ההופעה, הוכיחה לי הלכה למעשה את המשפט האלמותי שג'ק בלאק צועק ב- "School of Rock", מהמוצדקים שבסרטים: "You're not hardcore unless you live hardcore". ואיגי? אין צורך להרחיב - הבן אדם מלך. לעזאזל, אני לא בטוחה שהוא בן אדם. ואם כן, אז אני רוצה מה שהוא לקח.

והערה מקומית לסיום - שתי ההופעות הישראליות הכי שוות השנה, לטעמי, היו של שתי להקות שהוציאו השנה אלבום בכורה וכל אחת בדרכה מכניסה מלא גוונים של מוזיקה לתוך פוד-פרוססור שמוציא שירים מופלאים: האחת היא לוס כפרוס והשניה היא אטליז.

לאתר וואלה תרבות!

תגובות