מגזין

הביתה עכשיו !

"מעט מדי דברים יצליחו כיום להוציא אותי מהבית, ולשבור את שגרת יומי לטובת אינטרס ציבורי כלשהו". גיל רוביו שם לאדישות הישראלית מראה מול הפרצוף.

מאת גיל רוביו. 23-03-2007

תגיות: פוליטיקה

הביתה עכשיו !

אם יש דבר שמוציא אותי בנקל משלוותי, הוא אנשים שחושבים בשבילי. אני נרגז כשזה קורה עם בני אדם ספציפיים, המתיימרים לנחש מה אני חושב ואיך אגיב. אני מתקומם עוד יותר כשמדובר בעלומי-שם שמדברים בשמי, כשאני חלק מהקבוצות הנודעות - "העם", "הקהל", הציבור", או "הישראלים". עד כאן ההקדמה.

כשם שאני תובע את עלבוני, מכול אלו הממהרים לאסוף אותי לחיקם כחלק מהעדר הדומם (ולו רק לטובת הסטיקר התורן על הפגוש), ככל שאעמוד על זכותי כאינדיבידואל, כך אני מבקש הפעם להשקיף על חבורת הסובבים אותי ולדבר בשמנו. משפחתי, חברי, עמיתי לעבודה וחוג המכרים המורחב יותר שלי, כולנו יחד וכול אחד מאיתנו בנפרד לא בסדר. אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו נותנים לזמן ולשגרה לתעתע בנו ולהפוך את סדרי העולם שלנו. באה השעה לעשות מעשה. "דעת קהל" הוא מונח בעייתי, אך ברצותינו יש לקול המאוחד יכולת לקבוע סדר יום ציבורי. כל סטודנט בן יומו לתקשורת ידקלם בנקל על יחסי הכוחות בין מעצבי דעת הקהל לבין הציבור הנחשף למסר, על תפקידם של מנהיגי דעה ועל המחלוקת הנושנה האם כלי התקשורת משקפים את סדר היום הזה או למעשה קובעים אותו בחדרי העריכה.

ועתה נרד ברשותכם מהמילים הגבוהות ונעבור לתכל'ס בגוף ראשון. מעט מדי דברים יצליחו כיום להוציא אותי מהבית, ולשבור את שגרת יומי לטובת אינטרס ציבורי כלשהו. האדישות הפרטית שלי היא כנראה תולדה של תחושה עמוקה, שהכלים הדמוקרטים שיש בידי שחוקים ועלובים. "כוחו של אחד" הוא וודאי שם טוב לספר מודעות עצמית, שקשה למדי ליישם באמת. אך למרות כול האמור, ישנם עדיין נושאים ספורים שמוכרחים להזיז אותנו. האדישות שלנו היא בלתי נסלחת והזכות שלנו להביע את דעתנו, היא לא פחות מחובה מוסרית. כשהסוגיות עוסקות בחיי אדם, הלכה למעשה, זה זמן הצעקה. סליחה על המליצות, אבל ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נתלה את האחריות באחרים.

הגיעה השעה שלי לנסות לבחון מה ביכולת המצומצמת והצנועה שלי עצמי, לעשות כדי לשנות מצב. כדי לנסות ולהזיז תהליך, כדי לוודא שלא אשאר אדיש, כדי להבין שהאחריות שלי כאזרח במדינה שלי, כאדם, כאיש מילואים, כאח וכחבר – חייבת לבוא לידי ביטוי. כשמסתכלים אחורה לשנות ה-80 וה-90, קשה שלא לנסות ולשאול האם עשינו כחברה, כל מה שניתן היה לעשות כדי להשיב הביתה את השבויים והנעדרים שלנו. האם המחדלים שלנו כפרטים בחברה, לא אפשרו להנהגה שלנו להחמיץ ביתר קלות הזדמנויות לעשות מאמץ אמיתי, להשיב את רון ארד הביתה. אני מתנצל על הפופוליזם שבדברים, על העיסוק בנושא הכי נדוש בשיח הישראלי, ועדיין, התביעה להתנהלות אחראית ונמרצת מנבחרי הציבור שלנו אסור שתתבטא רק בזמזום שיר געגועים או בהפרחת בלונים כחולים. מי יודע אם ניתן כיום לעשות דבר בעל סיכוי למען הצלת חייו של הנווט השבוי. הפספוס האיום שנעשה, העובדה שלא יצאנו לרחובות ולא הפלנו ממשלות על חידלון בסוגיית האחריות שלהם לשלומו, אסור שתרפה את ידינו כעת. גלעד שליט, אוהד גולדווסר ואלדד רגב היו יכולים להיות כל אחד מאיתנו. אחד מהחברים שלנו, מהעמיתים לעבודה, מבני המשפחה. עכשיו הוא הזמן לאמץ את התחושה הזו בקרב כולנו. אם חלילה איתרע מזלנו להיות בחוג הקרוב באמת לשלושת החיילים, היה ברור לנו שצריך להפוך עולם ולנצל כל פירצה כדי לקדם את סוגיית שחרורם. לא להסתפק בבירור מצבם, לא דיון ב"עלויות", לא ב"מסר שמדינת ישראל משדרת". שחרורם והבאתם הביתה. עכשיו. אותה מידת דחיפות צריכה שתהיה לכולנו. גם אם לא הכרנו אותם ממש.

כשם שהיינו מצפים שינהגו בנו, כך עלינו לנהוג ולתבוע מעשים ותוצאות. עכשיו. השבת שבויים היא ללא ספק עניין סבוך ועדין, והרצון להביאם הביתה ללא ספק קיים בכולם, אולם עלינו כפרטים בחברה אחראית לוודא יום-יום, שעה-שעה, שהרצון של המושכים בחוטים גם מתורגם לעשייה. כל אחד בתחומו, כל אחד במסגרת יכולותיו. זהו בשום אופן אינו מאבק של שלוש משפחות, או הסיפור של חבורת עיתנואים מצומצמת. גלעד הוא אני, אוהד הוא אחי ואלדד הוא חברי הטוב ביותר. רק אם נאמץ את התחושה הזו יהיה בכוחנו לעשות שינוי, וצריך להאמין שהוא אפשרי. לא לשכוח, לא להרפות, לא לתת לימים החולפים להצניע את גורלם למקום משני בסדר היום שלנו. להזכיר, לכתוב, להזדהות, לתבוע. הביתה – עכשיו.

לאתר הבנים: http://www.banim.org

התמונה לקוחה מעמור הפליקר של magicaldp

תגובות

  • מאמר יפה וצודק, רק למה להתמקד רק בשבויים? חסרים נושאים בוערים וחשובים להפגיון או לתרום למענם?

    עלמה, 23-03-2007 23:21

  • טוב שיש מי שאומר את הדברים

    צפינו למשהו כזה מרדיו סטודנטים. צריך שכולנו נעשה משהו

    דברים חשובים. , 25-03-2007 04:28

  • מחזק את דבריו של מר רוביו

    שלום לכולם, הכתבה של ידידי גיל חזקה ונוקבת. כמובן שהסכמתי עם דעתו אך כמעט ולא נכנסתי לאתר 'הבנים'... ואז אמרתי לעצמי: רגע, הרי שאם לא אעשה את המחאה הקטנה-האישית, כלומר הלחיצה הפשוטה והלא כואבת על הלינק שכבר מופיע מולי כמו גלידה בטעם פיסטוק מול ילד קטן, אז איזה מן "ישראלי" אני, או "אח", או "חבר"? למי שטרם נפל אסימונו, בוא נגדיר, חלילה, מצב כזה: מחר א-ת-ה תהיה במילואים, במקרה שלא עלינו תיפול בשבי - המחשבה הראשונה שלך תהיה: מזל שאני חייל במדינת ישראל, שבשבילה חיים הם ערך עליון, וכל חייל או אדם השייך לה ומוחזק בשבי - לא תפנה אליו את גבו. אבל, היי, אם אתמול לא נקפתי אצבע ל"חבר" אחר שלי - למה שמישהו יתעניין בי פתאום? אל תיתנו לאדישות יד - לפחות כנסו לאתר!

    דניאל 'הקרפד' רודשטיין, 27-03-2007 02:47

  • הנושא חשוב ביותר ואסור שישכח! עלמה, לא חסרים נושאים אבל זה חשוב במיוחד

    אלו אנשים שנתנו הכל ואסור להפקיר אותם

    אפרת ולנסי, 27-03-2007 07:16