מגזין

קלאסי מודרני

ערב ה"קומוקלאסי" מנסה לבדוק את גבולות המוזיקה הקלאסית. אסף בן קרת פוקד את הערב באופן קבוע

מאת אסף בן-קרת. 21-11-2007

תגיות: קומוקלאסי

קלאסי מודרני

זוהי הפעם השישית בה מתקיים בלבונטין 7 ערב "קומוקלאסי", ערב מוזיקלי המשלב את אומנות המוזיקה והוידאו ארט, כאשר הבסיס העומד מאחורי ערבים אלו הוא שילוב ניסיוני של מוזיקה מודרנית ועכשווית, לרוב אלקטרונית עם מוזיקה קלאסית. יוזמה ברוכה בהחלט. הייתי בערבים אלו מספר פעמים בעבר, אם זכרוני אינו מטעה אותי - החל מהערב השלישי ועד האחרון. אני מתוודה כבר עכשיו - לא תמיד אהבתי את מה שראיתי, שכן בין יוזמה לביצוע - המרחק גדול ומשמעותי. פעמים רבות בעבר הניסיוניות הזו היתה ריקה מתוכן, דיסהרמונית , קשה לעיכול ולא תמיד נעימה להאזנה. עניין של טעם.

אני חייב, עם זאת, לציין לשבח שכאשר אני נהנה בפסטיבל קומוקלאסי ההנאה היא עונג צרוף. אין ספק שיש מוזיקאים רבים ומוכשרים בעיר, בעלי איכויות נגינה ושירה יוצאות דופן, ואומנים שמעזים לחצות את גבולות השיר "הנורמטיביים" לבנות מחדש יצירה מוזיקלית רב שכבתית וחוצת גבולות וז'אנרים. כפי שאמרתי, היוזמה ברוכה.

וידוי נוסף. עקב סיבותיי האישיות, לו"ז עמוס לערב שישי וכן בת זוג שהסכימה להגיע עמי למועדון אך לא להישאר זמן רב - צפיתי בשתי הופעות מלאות בלבד במהלך הערב, ועל כן הביקורת מקוצרת ומתייחסת לשני אירועים אלו בלבד.

 

ההופעה הראשונה היתה של Hop`C Dazey, ארבעה חברים בהרכב הזה: על הצד האלקטרוני אחראים עידו צ'רני בתור הדי.ג'יי על הפטפונים, טל אייזנברג עם הלפטופ, ועל החלק הקלאסי של ההרכב אחראיות מאיה פליקסברודט, אחת ממארגנות הערב ונגנית ויולה מוכשרת. על הביצוע הווקאלי- ירדן בר היפה, בעלת הקול הענוג, שילוב מעודן של קים דיל וקצת פי.ג'יי הרווי (אבל רק קצת). את ההופעה שלהם עיטרו גם שלושה רקדנים מתוך הקהל, לבושי שחורים ומקורות עבים וארוכים מעטרים את פיותיהם.  המוזיקה של Hop`C Dazey יפה ונעימה לאוזן, יש בניהם תיאום לא רע כלל ואין ספק שהכישרון הרב של שתי הבנות לבדן, היה יכול להחזיק את ההופעה אפילו ללא הליווי האלקטרוני. יחד עם זאת, דווקא השילוב של ביטים שונים מעמדת הדי.ג'יי הם שעשו את השילוב מעניין במיוחד. אחד מהקטעים הטובים ביותר של ההופעה לדעתי היה תקלוט פריסטייל על הפטפונים והוויולה של מאיה מאלתרת נגינה על הקשת עם ההתפתחויות המוזיקליות של הביט. מרשים.

ההופעה השנייה היתה של התזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי, הרכב גדול של שבעה נגנים: טליק-שירה וגיטרה, חיים רחמני-גיטרה, יהוא ירון-בס, בוריס מרצינובסקי-אקורדיון, שייקו- קלידים, עידו עזריה-קלרינט, סתו בן שחר-כלי הקשה. קשה להגדיר את סגנון המוזיקה של החבר'ה הטרופיים. מאוד קשה. המילה אוונגרדי פלצנית מידי ולא מתאימה, אך אין הגדרה אחרת שאני יכול לחשוב עליה. בכל אופן, כאשר יש שבעה נגנים על הבמה מאוד קשה ליצור עולם מוזיקלי אחיד עם אג'נדה ותקשורת מלאה של שבעת החברים האחד עם השני. לבושים סחבות, חצאי בגדים, שמעטס מרחוב או מעון ויצ"ו, חוטים וחבלים פרומים נלווים לגופותיהם עלה ההרכב להופעה שהשאירה אותי מבולבל. לזכותו של ההרכב ייאמר שכל אחד מהנגנים בו מוצלח בתחומו, כישרונם אינו מוטל בספק. ברגעים בהם המוזיקה טובה ומלודית היה מאוד כיף לצפות בהם. יחד עם זאת, תחושתי היתה כי חלקים נרחבים מההופעה פוספסו. הסיבה לכך היא אחת - האג'נדה של הלהקה הזו עשויה להיות מאוד ברורה וחדה לחברי הלהקה בלבד, אך היתה חסרה להם תקשורת עם הקהל. אין ספק שהם נהנים לנגן יחד, שהם נהנים למתוח ולשחק עם קונבנציות, לברוא עולם מוזיקלי המורכב ממונחים השמורים אך ורק להם. אך במקרה שכזה - הקהל נשאר בחוץ, צופה בעניין ובתימהון בלהקה שחסר בה עידון, הרמוניה מהודקת יותר וקומוניקציה עם הקהל, שחלק ממנו בחר לנטוש את לבונטין. פוטנציאל יש לתזמורת הטרופית. כעת עליהם להשתמש בו, לתעל אותו, להפוך אותו מגובש יותר, ואז השמיים הם הגבול.

 

אני מתאר לעצמי שהפקה של ערב שכזה כרוכה בהרבה דם ויזע, חשיבה יצירתית ונרחבת, תיאום מול גורמים רבים, ראש פתוח למוזיקה חדשנית. אז ראשית, כל הכבוד לכל העומדים מאחורי הפרויקט. לערבים הבאים של הקומוקלאסי, להלן הצעת ייעול: פחות ניסיוניות. הייתי שמח לראות הרכבים משופשפים יותר, אם במוזיקה קלאסית עסקינן - לא אינטרפרטציה לסגנון אלא הדבר עצמו.

קומוקלאסי #6, לבונטין 7, 16.11.2007.

תגובות

  • תיקון קל

    בחצי הראשון של הערב (בו לא נכח הכתב) אכן עסקנו בדבר עצמו- בוצעה "different trians" מאת סטיב רייך לרביעית מיתרים ופס אלקטרוני, וגם "new feet" מאת טל איזנברג, לבסון, טריו מיתרים וזמרת, יצירות "קלאסיות" לכל דבר.

    pnina, 21-11-2007 22:40