מגזין

המוות אינו מחוסר עבודה

נועם רותם מארח את עמיר לב בהופעה בפסטיבל הפסנתר, ברק חיון היה במצב מדטיטטיבי של זיכרונות, מחשבות ותובנות

מאת ברק הלר חיון. 03-11-2007

תגיות: עמיר לב, נועם רותם

המוות אינו מחוסר עבודה

האולם בסוזן דלל מלא. זהו פסטיבל הפסנתר שמתקיים כבר תשע  שנים. פעם ראשונה שאני כאן. המירוץ להופעה היה סטנדרטי. הסתבכנו עם חניה ופקקים שידענו שיהיו ורצינו שוב להימנע מהם וזה לא קרה. הליכה מהירה ואנחנו בפנים. עוד שנייה מתחיל. נועם רותם עם גיטרה אקוסטית שמוחלפת גם בגיטרה חשמלית, אסף תלמודי על הפסנתר של הפסטיבל ואדם שפלן על בס שמוחלף לעיתים בגיטרה אם זיהיתי נכון. האלבום של נועם רותם "עזרה בדרך", שיצא השנה, מספר סיפור עצוב. סיפור על אנשים מתים ובתי חולים והמחלה הנוראית הזאת, מה שנקרא לעיתים מחלה קשה. כן זאת שיש גם לראש הממשלה.

אם אתה כבר לא ילד, ואפילו לא ממש בחור צעיר, אתה בטח גם מכיר מישהו מסביבך שמת מזה. אצל נועם רותם חלק מתו וחלק שרדו. קראתי כמה ראיונות ושמעתי כמה שירים מהאלבום. חשבתי שזה נחמד, מלודיה וגיטרה וזמר עם מילים. אבל לא באמת התרגשתי.

מתחילים עם השיר "עולה ויורד". הייתי גם בבית חולים. אני מבין על מה הוא מדבר. אני נכנס לזה. מכאן והלאה אני מרחף במצב המדיטטיבי של זיכרונות, מחשבות, תובנות. הבנות. הסיפור הרגיש של מעגל החיים והמוות הוא של כולנו. רותם מספר את הסיפור שלו. אבל אי אפשר שלא לראות שיקוף של הסיפור שלך, של הסיפור של כולנו. בודאי שזה נוגע.

עוד כמה שירים כואבים ויפים ביניהם "חרב דמוקולוס" במקור של לו ריד, שקורע את הלב. כשיש לך את הכול נותר רק לאבד, שר נועם רותם בשיר אחר. הפסנתר מכה ומכה ואז מוזמן לבמה עמיר לב. פתאום על הבמה הוא נראה בריא ליד חבורת הכחושים הרגשניים הללו. הוא מתחיל לשיר והאסימון נופל. אתה חושב שעמיר לב דיכאוני. הגיטרות הכל כך יפות שלו, שפחדתי שלא יעבדו עם הפסנתר, עובדות נפלא.

צלילים עמוסים עד כאב וכה יפים ועדינים. הגיטרות והמילים הללו, המפולות בהרים וה...חבק אותי חזק את אומרת. זה הכול פסימי-אופטימי. באסה קיומית אבל עם ניצוץ. אצל נועם רותם זה ההפך. זה האופטימיות הפסימית. הניסיון להיות מאושר ושמח שבסופו התרסקות האשליה. ההבדל בין מבואס קול לבין קול שנדפק ונהיה מבואס. אז היה לו מזל הפעם, אבל לך תדע מה יהיה בפעם הבאה. ואתה שואל את עצמך האם המניאק המבואס פשוט בר מזל ולכן לא נפל עליו כל החרא הזה, או שהאמונה בטוב היא שמביאה אותך לטוב.

עוד לא עברתי את הטרגדיה שתשבור אותי לחלוטין או שבגלל שאני לא מאמין שהיא יכולה לשבור אותי, דבר לא ישבור אותי? אסף תלמודי עובר לאקורדיון מתישהו, אנחנו כבר לא בפסנתר ועמיר לב יורד מהבמה ויש עוד כמה שירים קורעים. לא עברה שעה וזה נגמר. אז הם יורדים מהבמה. וחוזרים להדרנים די מהר, כי הוא לא צריך לעשן סיגריה. והלב שבור לרסיסים. פחדתי שזה ישאר ככה אבל באיטיות והבנה ההדרנים אוספים אותו בחזרה מהרצפה אל החור שנותר שם בגוף מדביקים ושולחים אותך הביתה מאושר.

תגובות