מגזין

האישה והקסם

שירז גרינבאום הייתה בהופעה של פי.ג'י הארווי בניו יורק לרגל צאת האלבום החדש וגם העיזה לחזור ולכתוב על זה

מאת קול הקמפוס. 25-10-2007

תגיות: PJ Harvey

האישה והקסם

שירז גרינבאום

אני הולכת על ברודוויי לכיוון אפ-טאון, השעה 20:54, כמעט רצה, באתר כתוב שההופעה מתחילה בדיוק ב-21:00 ונמשכת 70 דקות בדיוק בלי חימומים.  איכשהו נראה לי שב-Beacon Theater מתחילים בזמן. מרחוק השלט מהבהב "sold out". אני נלחצת לרגע ואז נזכרת שקניתי כרטיס, כן, ברור.. מה עובר עליי.. אוקיי! מה שעובר עליי זה שאני הולכת לראות את פי.ג'יי הארווי.

עולה במדרגות היישר למקום הישיבה בגלריה, שורה שנייה (בהדחקה מוחלטת של צורך להיפטר מנוזלי גוף). ברקע, נינה סימון משרה על האולם אווירה מהפנטת ועל הבמה, המוארת בכחול בהיר, נמצאים (משמאל לימין):  פסנתר, שני מגברים ענקיים, עוד קופסה לא מזוהה, רמזור עומד, שלושה מיקרופונים, אורגן רגל, ספוטים ושתי גיטרות יפיפיות.

האולם כבר מלא ונראה שלא רק אני מתרגשת בטירוף. זאת הופעה ראשונה של פי.ג'יי בארה"ב בסיבוב ההופעות הזה והיחידה בחוף המזרחי של ארה"ב.

פתאום האורות כבים במהירות ופי.ג'יי מופיעה במרכז הבמה עם חשמלית כתומה-לבנה. הצלילים הראשונים של To Bring You My Love מנסרים את האוויר. היא כמעט מרביצה על המיתרים, כמו מאלפת אותם והם מתמסרים-גונחים תחת ידיה. הקול שלה חזק ועמוק ולא מתפשר. היא באמת קיימת, האישה הזאת... צריך לראות כדי להאמין. היא לא משאירה לנו הרבה זמן להגיב, ועוברת מיד ל-Send His Love To Me.  בסופו, מבול מחיאות כפיים ומישהו צועק "We love you PJ!", ומישהו אחר צועק "!You saved my life".  היא עונה במבטא אנגלי מתוק ומבלבל, "Is it so long since I have been to New York?" וכולם מריעים. אין כאן משחקים מוקדמים, זו הולכת להיות אסקטזה אחת ארוכה...

היא עושה את Down By The Water, ובסיומו היא מתרחקת מהמיקרופון עד שקולה נשמע כלחישה בחלל הגדול.

בהחלטיות היא ניגשת לפסנתר לקול התשואות, התאורה משתנה ללבן בוהק, ועכשיו אפשר לראות שהפסנתר חשוף קלידים, ויש עליו כל מיני פיצ'פקס, בובות, אביזרים ומטרונום גדול.

Brought most of my home here today"", היא אומרת ושולחת חיוך חטוף-חצוף אל הקהל.  "I'm going to play some new songs for you now"...

היא מתחילה את When Under Ether מהאלבום החדש והמדהים, White Chalk.  אווירה קסומה, מתוחה, כמו להיות בתוך חממה אטומה אבל לסבול צמרמורות של חדר קירור. היא עוטה דמויות ובונה תפאורות במשפט אחד. לרגע נראה שהיא הולכת להטביע אותנו בנהר גדול, או לטבוע בעצמה. ואז השיר נגמר, והאינטימיות שבה היא אומרת,  "Thank you so much", כמו משיטה יד להחזיר אותנו ליבשה, לחוף מבטחים.

הדיאלוג שלה עם הפסנתר, שתופס מרכיב עיקרי באלבום החדש, נע במנעד בין סיזיפיות מונוטונית, לוחצת ועמוסה, לקלילות ואווריריות שהופכת מפחידה כשהקול שלה מצטרף ועולה לגבהים חדשים, כמעט צורמים. כל זה מועצם כשהיא לבד על הבמה והמטרונום קוצב את הדקות באוויר הטעון.

להוסיף על אווירת הקלסטרופוביה והקסם, היא לבושה בשמלה לבנה, כמו זו שבה היא מצולמת על העטיפה של האלבום החדש. ספק שמלת חתונה, ספק כתונת משוגעים, ספק תכריכים.. היא מספרת שרשומים עליה כל מילות האלבום החדש בכתב ידה.

Really!  You tend to be forgetful at my age.."", היא אומרת ומצחקקת. "The older the better, that's what I say"... אתמול היה יום ההולדת ה-37 שלה.

הסוליסטיות שלה על הבמה מופרעת 4-5 פעמים בין השירים, כשאחד מאנשי הבמה שלה עוזר לה להחליף מ: גיטרה חשמלית, אקוסטית, בנג'ו, נבל קטן, אורגן רגל.. ולפעמים היא מנגנת על שני דברים ביחד וגם שרה, נראית כמו צוענייה, ברגליים פשוקות, ראש מוטה לאחור, מנגנת לעוברי אורח באיזה חלום רחוק.

היא מבצעת שירים מכל האלבומים, Man-Size, Big Exit, Electric Light, My Beautiful Leah, Shame, the piano, the mountain,  (סט ליסט מלא אפשר למצוא באתר שלה), דרך הנשים השונות שהיא/שהייתה, לשה אותם, צורחת, לוחשת, נותנת קצב עם רשרשן, מסובבת כפתורים בקופסת אפקטים קטנה, מפעילה את כל הבמה בבדידות מזהרת ובדיוק מרבי. התאורה מתחלפת; ירוק, אדום, צהוב, הרמזור מהבהב, ואז שוב לבן.

היא חוזרת לפסנתר ושרה את Silence המצמרר: "I freed myself from my family, from words, freed myself and remained alone...",

בסופו מהדהדת silence, silence, silence ..

אני יודעת שזה הולך לקרות ולרגע נאבקת בדמעות. היא לוחשת Thank you, קמה ונעלמת.

הקהל מתרומם על הרגליים בבת אחת ורק אחרי 10 דקות של צרחות היא חוזרת לבמה.

Don't you wish you'd never met her?"", היא צורחת מ-Rid Of Me,  וברור שהיא מניחה כל שיר במקומו בכוונה תחילה.  תיאטרון שלם של דמויות/צללים, סמלים, נופים,  נארגים ונעלמים סביבה והיא מתזמרת אותם בגאוניות, בשליטה מלאה בתוך ה-desperate kingdom of love שלה.  היא פורטת את האקורדים האחרונים של השיר הענוג הזה, היא קמה,"I so much enjoyed playing for you tonight", היא פוסעת קדימה, מבטה מגשש להיטיב לראות את הקהל. ברור שהיא רואה שאין אדם אחד שנשאר ישוב.

נראה שהיא מתרגשת, כי יוצא לה מין נפנוף חצי מלכותי חצי מהוסס. תחת האורות הכבים, המלכה, המסרבת לטעון לכתר, נעלמת בירכתי הבמה.

( PJ Harvey at the Beacon Theatre, NY, 10/10/07)

תגובות