מגזין

אהבה בעיר קטנה

"אני מאד אוהב את ריצ'ארד ת'ומפסון. אני חושב שהוא אחד הכותבים הבריטים הגדולים ביותר שקיימים היום, לצד אנשים כמו רובין היצ'קוק, בילי בראג ואחרים". יאיר יונה מתרשם

מאת יאיר יונה. 15-10-2007
אהבה בעיר קטנה

ריצ'ארד ת'ומפסון הוא גם, ללא ספק, הגיטריסט האקוסטי הטוב ביותר בעולם. שזה קצת קשה לומר בגלל שלכל אחד יש סגנון וכו' וכו'. רק ת'ומפסון מבין כולם יכול לנגן רוקנרול משולח רסן ולהוציא דיסטורשן מהחשמלית שלו בצורה שעשו פעם, לפני שחברת Boss נולדה - פשוט על ידי ישום הכלל הפשוט של סאונד הקרוי Push it to the limit.מצד שני, הוא מסוג האנשים שיכולים לנגן יצירות שלמות של באך, medieval, בלוז של לידבלי, פראזות של ברט יאנש, ועוד ועוד. יכול להיות שהוא לא יכול לנגן מאחורי הראש, וייתכן שהלשון שלו לא ארוכה מספיק כמו של ג'יין סימונס והוא לא יכול להתמתח כמו ריצ'רד סימונס, אבל חוצמזה - הוא סוג של אלוהים בטריטוריה שלו.

(תזכורת - ריצ'ארד ת'ומפסון היה חבר בהרכב הפולק רוק האנגלי Fairport Convention, היה אחד ממייסדיו, ואחד הדמויות החשובות בו, יחד עם סנדי דני הנפלאה, אשלי האצ'ינגס שהיה בכל מקום אחר כך, וסיימון ניקול. וגם דייב פג וגם דייב מאתאקס, אבל די. הוא ניגן גיטרה חשמלית והיה אחראי לאחד ההמנונים המפורסמים של הלהקה Meet On The Ledge, שגם היו מושר בהופעות הלהקה, 40 שנה אחרי יציאתו במקור. אה כן, והוא גם ניגן גיטרה חשמלית ב- Five Leaves Left, כבוד לא?).

יפה.

Small Town Romance הוקלט בשלושה לילות במועדון קטן בניו יורק, 1982. הרפרטואר מקיף (בתקליט המקורי) 14 שירים שהוקלטו ויצאו בשנים 1967-1982. רגעים יפים של פיירפורט קונבנשן לצד קטעים מהשנים שהקליט עם אשתו לינדה ת'ומפסון (שאגב, הוציאה תקליט חדש השנה שהשמועות מלחששות בשבחו), לצד קטעים שלא יצאו מעולם ושיר אחד שייראה אור רק כאן.

זה מעניין לשמוע חלק מהשירים שהורגלנו לשמוע מוגשים על ידי קולה המדהים של לינדה כמו Down Where The Drunkards Roll, או The Great Valerio כשהם מושרים על ידי קולו העמוק של ריצ'רד, וגם כמה שירים חדשים שמפתיעים באיכות שלהם. מי שיישמע הופעות של ת'ומפסון היום (ולא חסרות כאלה ברשת, הוא אימץ את הפוליסה של הגרייטפול דד לגבי הופעות חיות), יישמע יוצר וותיק ומשופשף, שופע כריזמה וביטחון עצמי, שמחייך על הבמה, יודע לרגש ולתפוס, ולהיות ציני ובדרן, או במלה אחת - מקצוען. Entertainer.

יחד עם זאת, גדולתו של האלבום, היא דווקא ברגעיו החלשים. זה לא משפט פוסט-מודרניסטי, זאת האמת. פה, ברגעים החלשים, הוא יוצא הכי מקצוען, מהכיוון השני, של חוסר השלמות. של האנוש.באלבום הזה, יש תיעוד של תקופה שקרתה די סמוך לזמן פרידתו מאישתו לינדה. סיפור הנישואין שלהם היה מפורסם וכואב וגם קצת פולשני. הזוג הוציא מספר אלבומים ביחד, חיו חיי קומונה כשהתקרבו לדת והפכו להיות סופים, ואפילו הקדישו את אחד מאלבומיהם הגדולים ביותר Pour Down Like Silver בשביל לתת את הקריצה המתגרה לעולם, כשהצלטמו שניהם לתמונת השער והתמונה האחורית של האלבום, עם הלבוש המסורתי.

הנישואין החזיקו שנים ספורות, והבעיות צצו מכל עבר. סיימון ניקול, שניגן עם ריצ'ארד בפיירפורט קונבנשן, היה גם הגיטריסט הנוסף בהופעותיהם של הצמד, ונאלץ בהרבה הופעות לעמוד בין שני הת'ומפסונים, כשלינדה מנסה מדי פעם להכניס איזו קטנה (וגם איזו גדולה) פיזית לריצ'ארד, על הבמה, ברגל או ביד, מול האנשים. בלי 'מה יגידו השכנים' שיעצור אותה.

הנישואין הסתיימו ברעש גדול ובהריון ולידה של לינדה, אלבום גדול משותף ואחרון לצמד שיצא גם כן ב 82 ( - Shoot Out The Lightsמומלץ בחום!), ושברון לב לכל הצדדים המעורבים.

ולכן, כשנדרש ת'ומפסון לשבת מול הקהל ולשיר את השירים שלינדה שרה איתו בהופעות ובאלבומים במשך כמעט 10 שנים, כל השירים האלה תופסים חזקה אמוציונלית אדירה. גם השירים של פיירפורט שגם הם היו זכורים בזכות הקול המלאכי של סנדי דני, עוברים עיבוי של ת'ומפסון ועוברים דרך פילטר הלב המרוסק שלו.מעל הכל, זה פשוט יוצר אחד לבד מול קהל, זה שלעצמו, מוציא ממנו משהו אחר. הוא כבר עשה אלבומים ענקים בחיים שלו, אבל דומה כאילו הזריקה הזו למים היא התחלה מחדש עבורו. וככה נשמעת ההופעה. בעוד שהוא עדיין מאסטר של גיטרה, משהו בהגשה שלו קצת מהוסס, קצת מפוחד או מרוחק, וזה בא לידי ביטוי בזכות ההקלטה המצויינת של הופעה שמתרחשת במקום קטן ואינטימי. הכריזמה שלו כאן היא לא של בדרן, כי אם של מישהו שבאמת מציג שירים שנכתבו לא מזמן , בפעם הראשונה מול קהל, לבד, דבר שלא קרה שנים.

כנראה שת'ומפסון עצמו היה נבוך מהביצועים החשופים, שכן הוא ביקש מחברו ג'ו בויד שהוציא את התקליט בלייבל שלו Hannibal, לגנוז אותו והוא היה בלתי ניתן להשגה במשך שנים עד שיצא על גבי דיסק בשנת 1997 עם עוד שלושה בונוסים (כולל ביצוע יפהפה ל Meet On The Ledge)

נכון, האלבום הזה הוא לא מושלם, ות'ומפסון כבר יידע הופעות פי אלף יותר טובות כמקצוען בשנים האחרונות, אבל משהו בתיעוד הזה תפס רגע בחיים האמיתים והכנים של האמן, נטולי הציניות, שלא יחזור. הרגע שלאחר ההתאוששות או במהלכה מאובדן הזוגיות, העמידה מול קהל בפעם הראשונה שוב. כל הדברים האלה יוצאים החוצה בצורה הכי אנושית שלהם, ובסופו של דבר, מקצוענות ופירוטכניקה לא שווים שום דבר אם אין בהם את הנשמה הדרושה. העובדה היא שמכל אלבומי הלייב של ת'ומפסון שיש לי (ויש לי), זהו התיעוד שאליו אני חוזר הכי הרבה.

אה, כן, ושיר הנושא Small Town Romance, עוד שיר בנושא האהוב ביותר על ת'ומפסון - אהבה שאבדה, הוא אחד השירים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחבל שהוא לא הוקלט לאלבום, ואולי מוטב שכך. אלבומי האולפן של שנות השמונים של ת'ומפסון היו רווים בשירים גדולים, אבל בעיבודים גדולים מדי שלא החמיאו להם ואולי עדיף שפנינות מהסוג הזה יישארו נחלת הביצוע השקט והכובש של ההופעה הזו, שרוויה בשירים גדולים, ובעיבודים גדולים לא פחות.

פורסם ע"י יאיר יונה בבלוג Small Town Romance.

תגובות

  • תודה

    נשמע מעניין

    עירית, 17-10-2007 14:26