מגזין

חופשת קיץ

הסרט של דוד וולך, לא מרפה ממך גם בתום שמונים הדקות. יש ג'ה. יש תמימות יפיפייה וגם נאיבית, אמונה עיוורת או אמונה שלמה.

מאת מאור בוכניק. 24-09-2007
חופשת קיץ

הפרופסור יושב לידי ברכב, ומתחיל להילחץ קצת. צום יום הכיפורים מתחיל בעוד שעות ספורות, ולפנינו עוד נסיעה ארוכה לצפון. אני מצית עוד "נובלס", סורק תחנות ברדיו, עוקב אחרי השילוט ואוחז בהגה (והבלונדה עוד אומרת לי שאני לא בן אדם של "מולטי-טאסק"). אני משתדל לא לתת ללחץ של הפרופסור לחדור אלי. תהיה נינוח, התנועה זורמת, השמים כחולים. עוד שעתיים גג, אנחנו בצפון.

ערב יום הכיפורים תשס"ח, אלפיים ושבע לקלנדרים. הפתעות הולכות טוב עם יום הכיפורים, ואין קשר לשנת שבעים ושלוש, או שבעצם כן יש קשר. הופתענו, התנועה הזורמת נעצרה בן רגע, ממטר לפנינו ועד האופק, השתרך פקק מתכת אינסופי. הפרופסור זז במושב, ומנסה להבין מה פשר הפקק. המטרים הבאים חשפו את השלט, שפתר את התעלומה. בית העלמין "ירקון". מהר מאוד אתה מבין את גודל הכאב, לפי כמות האנשים שמגיעים ביום כיפור לבית העלמין לבקר את יקיריהם. האזכרה השנתית. אין מגבים כשהשמשה נרטבת, מנגבים עם היד. שתקנו כמה הדקות, גם הפרופסור הבין את עוצמת הכאב.

השתיקה נקטעה שסיפרתי לפרופסור את צירוף המקרים המדהים שקרה לי. הסלולרי שלי התקלקל, שבק חיים, יום לפני כיפור, בשנה שעברה. כמעשה שטן, גם השנה, יום לפני הכיפורים, נדם קולו של הסלולרי הארור. הפרוספור שוב הוכיח גאונות, ואמר כי כולם עושים תיקון בכיפור.

הנוף התחלף, הגענו לצפון. עוד שלוש שעות הצום, ונזכרתי שבכלל התכוונתי לכתוב על הסרט האחרון שראיתי לפני שבוע. הבלונדה הציעה שנלך לסרט,  מאחר ולא הייתה הקרנה של ה"סימפסונס", הסכמתי איתה, והלכנו לסרט של דוד וולך, "חופשת קיץ". זה לא שהתרשמתי מהסופרלטיבים שנמרחו על הסרט, וגם לא מפרס הסרט הטוב ביותר השנה, בפסטיבל טרייבקה (זה בניו-יורק). אסי דיין הוא סיבה מספיק טובה בשבילי ללכת לסרט, לא אכפת לי אם הוא מביים, כותב או משחק.

חמש דקות לפני ההקרנה הגענו לקופה, גוועים ברעב. הבלונדה שקלה להסליק מזון פנימה, אך נתקלה בחומת אבטחה בצורה. התארגנו על כרטיסים וחבית פופקורן, שתרגיע את היצר זמנית, ונכנסנו.

הסלולרי מושתק, הסרט מתחיל.

חצי שעה אחרי תחילת הסרט - ניצנים של מרד, זוגות ספורים, קמים ועוזבים. בניתי תיאוריות -  חמש, שש סצינות של חרדים, זה כבר יותר מידי, איזה תועלת תצמח מזה, בטח לא יהיו כאן פיצוצים, אקשן, דם, מתח מורט עצבים, פחד מקפיא, ציצים, סמים, או רובוטים. עשו בשכל, אין את זה ב"חופשת קיץ".

יש ג'ה. יש תמימות יפיפייה וגם נאיבית, אמונה עיוורת או אמונה שלמה. יש אב ובן, ואם ורוח הקודש.

"חופשת קיץ" מושיב אותך בכסא הרואה ואינו נראה, בארוחת הצהריים של משפחה חרדית- ליטאית, שם גם תבחין ב"סופר-דרינק" על השולחן. מי שמכיר, יודע. (גם "מי שנולד הרוויח", הייתי חייב להכניס את זה).

המתבונן שבך, אולי ישים לב לקונפליט הפנימי של הילד בין המצוות והדינים, לבין הרגש, לבין חוקי הטבע והמוסר הפנימי, לבין היחס לבעלי חיים. ילד שמגלה שיש דבר שנקרא עבודה זרה. אהבה רכה, שקטה ועוטפת של אמא לילד, מקל וגזר, ואבא. ה"שוטים" ארוכים, איטיים, התמונה לא תיתן לך לברוח. כשהאבא יגרש את היונה מקן הביצים, כדי לזכות בברכת פריון בנים, יש לך מספיק זמן לראות שהיא לא חוזרת לקן. כשהדג יפרפר על החוף, גם אז התמונה לא תברח. כן, ההתייחסות למוות מקבלת במה, לכן מן הסתם - גם החיים.

תוכל לבחור את סיפור איוב, אולי את סיפור העקדה, אבל הסיפור נגמר בבום שידביק אותך לרצפה. אין אש ותמרות עשן, יש ערימת צלחות חרסינה לבנות, שצונחות באיטיות,  בשקט של צמר גפן, ומתנפצות בעוצמה של מפץ גדול. נוצר השבר. כתוביות.

יצאנו מהקולנוע, הבלונדה בעולם משלה, אני מכונס בעצמי. ככה עד החנייה. חולף בדרך על פני חלונות ראווה נוצצים, ספוט-לייטס', תאורת פלורוסנטים, נדנדה בשקל לילד, שלוש קומות של פלסטיק  - איך לעזאזל אפשר לסבול את הקור הזה בקניונים (בלי קשר למיזוג). הבלונדה לא החזיקה את הרגש, היא שחררה אותו והפכה אותו לנוזל. ככה עד הבית. דוד וולך יצר שמונים דקות, שממשיכות איתך גם אחרי שיצאת מהקולנוע.

שחקנים : אסי דיין, שרון הכהן - בר , אילן גריף.

תסריט: דוד וולך, הפקה: אייל שיראי, צילום: בועז יעקוב, עריכה: חיים טבקמן 

ישראל 2007.

תגובות

  • חופשת קיץ כל כך מאכזבת

    אכן, הסרט ממשיך איתך מעבר ל-80 דקות בהן אתה שוב כועס על עצמך ששמעת למבקרי הקולנוע הכביכול-מבינים ששוב גרמו לך להפסיד זמן וכסף על סרט ממש ממש מעצבן ולא שווה.

    נופית, 05-10-2007 09:03

  • הג'ה הזה (?!) ממש הדביק אותי לרצפה

    וגם מבקרי קולנוע מסוגך, שבגללם אנו מבזבזים זמן יקר, כסף ועצבים על סרטים גרועים כמו חופשת קיץ.

    לורי, 06-10-2007 01:49

  • על ה"ביקורת", על הסרט, ועוד אחת קטנה..

    אין לי "דרייב" לכתוב על אייטם שלא מותיר בי רושם אמיתי. החוויה לכשעצמה - היא שמעוררת, בלי שיפוטיות. זה מאוד קל לכתוב ביקורת שלילית, בהן צדק, הכי קל זה לקטול, בהינף מקלדת, זאת לא חכמה (וזה ארס לא בריא). הסוף של הסרט אכן יכול לעצבן צופים מסויימים, כי אתה נשאר עם סימן שאלה לא ברור (מה יש, חייבים להאכיל אותך עם כפית?). לעניין הזמן והכסף..!? שאלה קיומית - האם יום שלא הרווחת בו כסף, הוא יום מבוזבז?

    אני, 07-10-2007 05:46