מגזין

תלוי מאיפה מסתכלים

דיסק הבכורה של הלייבל "ארומה music בר" הצליח לעורר בסער גמזו שאלות בנוגע לחיבור בין הון ואומנות

מאת סער גמזו. 21-09-2007

תגיות: ארקדי דוכין

תלוי מאיפה מסתכלים

השבוע קיבלתי דיסק הנושא את השם "נקודת מבט" של ארקדי דוכין. טוב, לא ממש דיסק אלא דוגמית קטנה מתוכו בסגנון הכוסית הקטנה של האייס קפה שתקבלו בזמן שתמתינו בתור של "ארומה". על גבי הדיסק מופיעים שלושה ביצועים מחדש של ארקדי דוכין לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הישראלית. כל הביצועים (ראויים ככל שיהיו) מדיפים את אותו הניחוח בדיוק ונעדרים פרשנות חדשה או חתרנית למקור. הרעיון שלעצמו להביא בכפיפה אחת את "דמיון חופשי" של יצחק קלפטר  ו"שלח לי מלאך" של משינה, שכבר מזמן מכרו את נשמתם לאלוהי הרינגטון הסלקומאי, מזכיר קומבינה זולה בסגנון מדיה-דיירקט. אני אגיד את זה בבירור כדי שנוכל לעבור הלאה - ספק רב אם הקומפקט שלי ישזוף את עין הלייזר שלו בדיסק שוב אחרי שבחנתי אותו פעם אחת. עניין של טעם (או חוסר טעם) אבל זו פשוט לא כוס התה לי.

מה שהביא אותי לכתוב את הטור הוא דווקא לא מה שקורה בתוך הדיסק אלא מה שמופיע על העטיפה. "ארומה music בר" מציגים את הפרויקט הראשון שלהם - דיסק קאברים שהפיקו לארקדי דוכין. הרעיון היצירתי כאמור הוא למחזר הצלחות של אחרים ולנסות לסחוט מהן טיפות אחרונות של אהדה מהקהל אבל הוא מתגמד לעומת הדילמה המוסרית שעולה מהמהלך. עד כמה ניתן לקשר בין הון לאמנות ומה הקשר הזה עושה לאמנות. הפיתרון הקל יהיה לפתור את הסוגיה בהצהרה ש"נקודת מבט" היא לא אמנות אבל זה באמת שטוח מדי. ארקדי דוכין הוא אחד היוצרים המוכשרים בארץ ואני באופן אישי ביליתי זמן לא מבוטל עם היצירות שלו ונהניתי מכל שנייה, מילה וצליל.

באותה תקופה היה ארקדי תפרן מרוד שהתגורר בבית השאנטי והסתכל על החיים מלמטה. אמן רעב במלוא מובן המילה. הטקסטים שלו בעטו ולא דפקו חשבון, הגישה שלו הייתה מהפכנית במושגים ישראלים והפרויקטים של אז היו באמת ערעור על המוסכמות המקובלות בביצה המקומית.

המקום שבו הוא נמצא היום הוא תוצאה של כמה שנים ולא תהליך רגעי. בעזרת מערכת של יחצ"נים, מפיקים, סטייליסטים, יועצים ושאר עסקנים, שויף העוקץ הסרקסטי והמיוסר של דוכין עד שהפך לבונבון מתקתק וקל לבליעה. "נקודת מבט" מציג אומן ללא אמירה אמיתית וחסר יצירתיות בעליל.

 וכאן המקום לוויכוח באשר למקומו של ה"לייבל" בכל התהליך הזה. בשנה שעברה בוב דילן הוציא דיסק שנמכר רק בסניפי "סטארבאקס". המורד הנצחי, זמר המחאה הגדול בכל הזמנים נכנע למנגנון וניצל את המכונה הקפיטליסטית לטובתו. כל העניין לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהארד קופי של מוזיקה הולך ונכחד והיום חלק גדול מהקהל מעדיף פשוט לקנות דרך הרשת עותק וירטואלי או פשוט להוריד מאחד שהוריד מזה שקנה.

אמנים נאלצים למצוא דרכים יצירתיות בכדי להתקיים. בניגוד לתפיסה הרומנטית שהאמן צריך להיות עני, מיוסר וביקורתי אני מאמין שזכותו המלאה להרוויח מהיצירה שלו. אבל השאלה היא איך? האם צריך באמת לוותר על האג'נדה המקורית ופשוט ללכת עם הזרם? האם עיסוק בהלחנת רינגטונים נחות מכתיבה של מניפסטים חברתיים נוקבים?

האם החיבור להון מנטרל את האלמנט הביקורתי החשוב כל כך של האמנות? כל אלה שאלות קשות מאד וקיימות כבר שנים ארוכות אבל הפיתרון לא נראה באופק הקרוב. אולי אנחנו, כקהל, צריכים ללמוד לפרגן יותר וממש לשלם בעבור מוזיקה כמוצר כמו כל מוצר אחר? קנו דיסקים, בואו להופעות - ככה נשמור על האמנות ונדאג שתהיה לה המשכיות. ויותר חשוב, ככה נקבל באמת מוצרים חדשים ומסקרנים ולא את אותה כוס קפה שוב ושוב.

 התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של McMarin ושל Cracking Jokes

תגובות

  • גמזו, חצבת כל מילה בסלע.

    באיזה פטיש ואזמל אתה משתמש? צודק לגמרי.

    בוכניק, 24-09-2007 13:49

  • צודק לגמרי

    כל המצב הזה קורה בגלל שאנשים מרשים לעצמם לגנוב מוזיקה והאמנים נאלצים למצוא אפיקי הכנסה חלופיים.

    נעמה, 24-09-2007 18:23

  • זה לא הדיסק הראשון שהם מוציאים

    הראשון היה אוסף שירי אהבה של אביב גפן. בבקשה קצת בקיאות בחומר לפני שאתה מתיישב לכתוב ביקורת.

    ארומטי, 15-10-2007 19:46