מגזין

המסמר והמסר

רחל לי גפן עדיין מתאוששת מההופעה של NIN ותוהה ממתי הרוק הפך למוצר שמוכר חזות של חתרנות ואיכות, אבל למעשה ריק מתוכן

מאת קול הקמפוס. 17-09-2007

תגיות: Nine Inch Nails

המסמר והמסר

אחת לכמה זמן מישהו מחליט לתהות האם יש או אין רוק'נ'רול בעברית. אני לא לגמרי יודעת את התשובה, בעיקר כי אני חושבת שהשאלה פשוט לא מדויקת. השאלה האמיתית היא האם יש רוק'נ'רול בארץ, לא משנה באיזו שפה. ומסתמן שהתשובה היא לא. אני לא מדברת על הז'אנר המוסיקלי, אלא על המהות. אני מדברת על רוק'נ'רול כגישה, כדרך חיים, כקונספט.

ההופעה יוצאת הדופן של NIN בארץ הבהירה וחידדה את התחושה הזאת. מה היה בהופעה הזאת שגרם לכל מי שהיה שם להרגיש שמה שקורה על הבמה זו לא הופעת רוק'נ'רול, אלא הרוק'נ'רול עצמו? אמנם זה רף גבוה מדי לבחינת התופעה בארץ, אבל אני מבטיחה לא להתייחס לפן הויזואלי, או לכל מרכיב הפקתי אחר שתלוי בתקציב, אלא למרכיבים שתלויים באמן עצמו.

היה שם אמן יוצר, שמאז ומתמיד השמיע ביקורות נוקבות ומעולם לא התנצל, התיפייף או ניסה לעדן את המסר שלו. אמן שכל אלבומו האחרון הוא יצירת מופת מורכבת עם חזון אפוקליפטי שחור וקודר על עתידה של המדינה שלו. טרנט רזנור מעולם לא ניסה לרצות אף אחד ונשאר נאמן לאמת ולאמנות שלו. היו שם מוסיקאים שיש להם כבוד והערכה לקהל שלהם, ולא שינה להם שמדובר בהופעה מאד אינטימית ביחס לסדר הגודל שהם רגילים אליו. הם התחילו בזמן, הם נתנו את כל מה שיש להם (למעט הקפיצה לקהל ש- Aaron North הגדול נוהג לעשות, אבל במקרה של גני התערוכה, זה באמת היה קצת לא ריאלי), שיחררו כמות אנרגיה שיכלה לפוצץ את תל אביב והם דיברו אלינו כמו אל אנשים אינטליגנטים. מצד אחד, לא היה שם את האוטיזם הסביבתי של אמן ששקוע על הבמה בטריפ הפרטי שלו ולא מתקשר עם הקהל. מצד שני, זו לא היתה החנפנות הרגילה של אמן לקהל שלו. לא "איזה נשים יפות יש בתל אביב" ולא "תפילו את החומה" המתנשא, אלא אמן שמעריך מספיק את המוסיקה של עצמו ולכן יודע להעריך את מי שבא לשמוע אותה. יש בזה איזו ענווה מפתיעה, בהתחשב בגודל ההצלחה שלהם.

המרכיבים האלו כל כך חסרים במוסיקה הישראלית. ואני שואלת את עצמי למה, האם תמיד זה היה ככה, ומתי, לעזאזל, רוק'נ'רול הפך לפריט לבוש בקטלוג החורף של FOX? נשארנו עם מוצר שמוכר חזות של חתרנות ואיכות, אבל למעשה ריק מתוכן. אנחנו ניזונים מטופו, בשר ללא בשר, חתולים במסווה של נמרים, שרמוטות פוריטניות. מישהו יכול לארגן פה איזו אמירה? כולם היום נורא אוהבים להגיד את המילה הזאת, רוק'נ'רול. בקלות בלתי נסבלת, כמעט מרגישים מחויבים לומר אותה. אולי בגלל שהניינטי'ז פה, וממש עוד רגע נלבש כולנו שוב חולצות פלנל משובצות. נינט עושה סיבוב הופעות רוק, מאיה אברהם מגדירה את המוזיקה שלה כרוק אתני, סינרגיה הם להקת רוק ועוד שיניה עידן יניב יודיע שהוא עושה רוק מזרחי. אבל מעבר לאופנות המתחלפות, מישהו פה באמת בועט במשהו? אומר איזה משהו בעל ערך? שלא לדבר על לצעוק? ולא שחסר פה על מה ומי להקיא. אני חושבת שנכון להיום, היחידים שעושים את זה הם "הבילויים", דווקא הלהקה שטמונה עמוק כל כך במושגים של ארץ ישראל הישנה והטובה, ופורטיסחרוף (כצמד). גם "ג'ירפות" עושים את זה, אבל רק בהופעות. ובזה זה מסתכם, פחות או יותר.

יכול מאד להיות שאחת הסיבות לזה שאנחנו סובלים ממחסור חמור של רוק'נ'רול היא חובת השירות בצה"ל. כל אחד ואחת נקראים להצטרף למשך איזה זמן לגוף הזה, שלא רק שהוא חלק מהממסד, הוא הממסד עצמו. וזה כל כך טבוע בנו, שכמעט בכל רגע נתון, בכל דיון על תרבות בארץ, מישהו יקום וישאל האם האמן המדובר שירת בצה"ל או לא. כאילו שרוקרים אמיתיים אמורים להיות מודל חיקוי לנוער הציוני בישוב המתפתח או שהם אלה שאמורים לתת חותמת לגיטימית לממסד. לא שיש להם חובת השתמטות, אלא שזה לא רלוונטי לדיון על המוסיקה שלהם. "כוכב נולד" הוא במהותו חלק מהממסד המיינסטרימי וככזה, יש אולי מקום לויכוח צבאי בהקשר שלו. אבל היי, טמירה ירדני הכריזה על שיתוף פעולה עם צה"ל, איזו הקלה. אלא ש"כוכב נולד" רחוק גם הוא שנות אור מהמושג רוק'נ'רול. וזה דבר אחד כשהדור המבוגר יותר נזעק נגד הרקורד הצבאי של אמן זה או אחר, אבל גם הקהל מרגיש מחויבות להתחסד ולהוקיע אמנים כאלה. חובת השירות בצה"ל נוטעת בנו איזו פטריוטיות לא ברורה. ובימים מושחתים ומעורערים כל כך, הדבר היחידי שכולנו, כולל האמנים, בוחרים לעשות זה להתחפר בבועה הפרטית שלנו. כי יש כל כך הרבה על מה להתקומם ולזעוק, אבל אף אחד לא רוצה להגיד בקול רם "המדינה חרא". זה כאילו עדיין מקודד לנו בקוד הגנטי. כי גם הדור הזה מזוין, וראש הממשלה לא שיכור אלא מסומם קשות, והיה לנו אנס סדרתי בתור נשיא מכהן. ואם אתם בקטע צה"לי, אז לפחות תמחו נגד השתמטות הדוסים הגורפת. יש במה לבעוט, באמת שלא חסר. רק אף אחד לא עושה את זה, לעזאזל. ממה כולם מפחדים? שיוציאו אותם מהפלייליסט של גלגלצ? נכון, זה המחיר שאנחנו משלמים על היותנו מדינה קטנה שאין בה מקום לשוליים, אבל די כבר להתחנף לערימת השטאנץ הזאת.

יש תחושה שמעט מאד אמנים מסוגלים לעמוד מאחורי היצירה שלהם בלי להתנצל, שכל מי שעושה מוסיקה בארץ מרגיש צורך להצטדק אם הוא לא עושה רוק. כאילו שהמילה הזאת תיתן להם חותמת איכות ותהפוך אותם לברי סחרוף. וזה נכון שמנגד עומדים אמנים כמו גבריאל בלחסן, שמוכנים להתאבד על האמנות שלהם. אבל הם, למרבה הצער, מיעוט מדוכא. זה כאילו שכולם בעצם עובדים אצל היח"צנים. כולם משועבדי תדמיות, ועושי שורות בשירותים של ה"ברקפסט" עובדים כדי למכור תדמית נקייה, חנונים שמעולם לא ניסו למרוד בכלום מוכרים תדמית של רוק סטאר'ז, והעיקר שכולם דואגים להכניס את המילה 'רוק' בכל משפט שני. לא מזמן הייתה הופעת בכורה של איזה הרכב, שלא ננקוב בשמו. היח"צנית של אותו הרכב דרשה במפורש מהעיתונאים המסקרים את האירוע, לא להתייחס בביקורות למוסיקה. תרשו לעצמכם לקרוא שוב את השורה האחרונה ולעכל. ממלכתי תמורת שקית הקאה. יותר מזה, כשכתבת של אחד מאתרי האינטרנט פרסמה ביקורת לא כ"כ אוהדת, אותה היח"צנית מיהרה להרים טלפון נזעם לעורך התוכן של האתר, לאיים עליו בתביעות שונות, והוא מיד עשה כמצוותה. אני מאד מקווה שחברי ההרכב הנ"ל לא יודעים עד כמה היח"צנית שלהם לא מאמינה בהם ובמוסיקה שלהם, כי אם כן - זו תעודת עניות גם שלהם, לא רק שלה. לא זו בלבד שהמוסיקה לא מבקרת שום דבר, אסור גם לבקר אותה. אנחנו לא רוצים לעצבן אף אחד, חלילה. רק את הקהל מותר להעליב, פעם אחר פעם. וזה המקום לעבור למרכיב האחרון שהתייחסתי אליו בהופעה של NIN. כבוד לקהל.

מתי בפעם האחרונה הייתם בהופעה של אמן ישראלי שהתחילה בזמן? עזבו בזמן, זו הופעה חיה, בואו נפרגן עיכוב של 20 דקות. האמנים הכי שוליים בארץ, עם קהל של 30 אנשים ש- 15 מתוכם הם חברים, מרשים לעצמם איחורים של למעלה משעה. מישהו מוכן להסביר לי מה הקטע הזה? מה זו המגלומניות הזו? מעבר לזה שזו פשוט חובבנות נטו, זה חוסר כבוד משווע לקהל שלהם, ששילם כסף והגיע במיוחד כדי לשמוע אותם. ולראות. ו'לראות' זה גם אומר שהם יכולים להרשות לעצמם מדי פעם לצאת קצת מהפאסון הקריר והמנוכר ולהתאבד למען הקהל שלהם על הבמה, או לפחות לתקשר איתו קצת, ברמה שהיא קצת מעבר ל"אלה הנגנים המצוינים שלי". גלעד כהנא יכול להעביר איזה קורס בנושא. תנו את עצמכם, תנו משהו אותנטי. זה רוק'נ'רול. ירמי קפלן רמי פורטיס יודעים את זה. אביב גפן הצעיר ידע את זה. כנראה שגם Monotonix יודעים את זה, אבל הם לא ממש מכוונים לקהל ישראלי. זלזול של אמנים באנשים שאוהבים את היצירה שלהם ומוכנים להשקיע בשבילה, זה זלזול שלהם בעצמם.

בשורה התחתונה יוצא שיש לנו היצע דל מאד בכל אחת מהקטגוריות, כשחצי מהם כבר עברו את גיל ההורים של הרוקר הממוצע. מתי תהיה פה החלפת משמרות, ונוכל לשלוח את פורטיס וסחרוף לנוח קצת? מעבר לזה, אין אפילו אמן אחד שאני יכולה לחשוב עליו שמגיש לנו את כל החבילה. אז יש הרבה אמנים מאד מוכשרים בארץ אבל כנראה שלא, אין פה רוק'נ'רול. אבל היי, יש מלא בגדים מגניבים.

ובנימה מבאסת זו, לא נותר אלא לחזור לטרנט רזנור: "I think I used to have a purpose, But then again, That might have been a dream, I think I used to have a voice, Now I never make a sound, I just do what I've been told".

צילום: יוסי בן גיגי.

תגובות

  • היי היי חברייה יש לנו את ביט 69!!!!

    פחחחחחחחחחחחחח

    גלעד, 18-09-2007 19:06

  • ממש אבל ממש לא נכון

    בתור מי שרואה הופעות כמעט כל לילה אין שום אמת בקביעה הזו לעניות דעתי. אולי אין הפקות נוצצות ואף מתלקקות בתחום הזה, ואולי יש-פשוט לא בזאנר של הרוק, בטח יש מלא פירוטכניקה וצבעים ואורות במופע של כוכב נולד, אבל יש בארץ המון המון הרכבים שחיים נושמים ועושים רוק (אנד רול נשאר בסבנטיז,לא רלבנטי, גם NIN הם לא רוקנרול") על כל גווניו כולל מופע מבריק לפנים ולעצמות,ואין צורך בבמה ענקית ותאורה מרשימה כדי לראות את זה. ולראייה- לכי לראות הופעה של הפיקוקס ועוד יותר-של המונוטוניקס. אח"כ נדבר

    נקלר, 20-09-2007 08:54

  • ועוד משהו

    אמנם הזכרת את מונוטוניקס אבל זה לא משנה שהם לא מכוונים לקהל ישראלי, הם מפה,משלנו,והם עושים רוק לורידים כולל השואו כולל הכל. כ ל הדוגמאות שהועלו בכתבה הזו הם מעולם המיינסטרים ואני חושבת שאיפשהו בעולם ה"שוליים" בהגדרה השנואה עלי ביותר אבל ככה העם בחר להגדיר, יש טון להקות שעושות את אותו ה"רוק" פי 5000 טוב מאדון ירמי קפלן (ויש כבוד לקפלן, אבל הוא מרשה לעצמו לעלות על שולחנות ולשבור צלחות כי ככל הנראה הוא כבר במקום שהוא רואה פרנסה הגונה מהמוסיקה שלו ויכול לשאת בתוצאות). הרוק האמיתי מגיע ממקומות שלא שומעים עליהם בתקשורת הרחבה,איפה שצריך להתאמץ ולחפש, הוא נמצא שם ובועט ועושה כבוד למדינה הזו אפילו ברמה כלל עולמית. ואני חושבת שעם קצת מאמץ,גם מדינת ישראל יכולה להיות האיסלנד הבאה , הסצינה שיוצאת מפה יכולה בכיף לספור בכל העולם במות שNIN יכולים להרשות לעצמם להנפיק אחרי שנים של עשייה, ועשייה של כסף. זה לא חוכמה להשוות "רוק" למי שיש לו כסף להציע שואו. גם בצניעות וענווה על במה קטנה ופשוטה אפשר לראות יופי של "רוק", גם פה בארץ, למרות שזה מאד כיף להתמרמר ולהגיד שמחורבן פה.

    נקלר, 20-09-2007 09:04

  • רחל-לי, תעשי לי ילד!

    את מלכה. מילים בסלע. words in the rock :)

    קובי ליברמן, 25-09-2007 05:23

  • יס

    הופעה מרגשת בטוטאליות שלה . יש מה ללמוד . הלוואי ויהיו עוד.

    לירון, 27-09-2007 11:43