מגזין

כש- John Fahey פגש את Cul De Sac

יאיר יונה מספר מה קורה כשלהקה משתפת פעולה עם האב הרוחני המוזיקלי שלה

מאת יאיר יונה. 04-09-2007

תגיות: Cul De Sac, John Fahey

כש- John Fahey פגש את Cul De Sac

Cul De Sac & John Fahey - The Epiphany Of Glenn Jones (1997

מכירים את Be careful with what you wish for ? אין לכם מושג כמה אתם צודקים. כי כשגלן ג'ונס, גיטריסט Cul De Sac (להלן CDS) שמע את את ג'ון פאהי בסוף שנות השבעים בפעם הראשונה, ואימץ אותו כמנטור הרוחני והמוזיקלי שלו, הוא לא היה יכול לדמין בכלל שאחרי 20 שנה, הם ישתפו פעולה, מורה ותלמיד, ארז משולהב ואזוב קיר. והוא גם לא ידע שזה יישמע ככה.

כשCDS צברו לאט לאט קאלט-סטטוס של להקת פוסט רוק אוונגרדיסטית שצוברת תאוצה באזור בוסטון וניו יורק, עם תקליט בכורה מדהים (ECIM) והמשך לא פחות טוב (China Gate) והחתמה בלייבל חשוב כמו Thirsty Ear - זה היה ברור שגלן ג'ונס וחבורתו הגיעו למקום שאפשר להתחיל לבקר את הגיבורים שלך. וכשנוצר הקשר בין פאהי לג'ונס, ופאהי הסכים לעשות איתם תקליט - אפשר לשער שעשרים שנות הערצה מלמטה, הסתיימו עבור גלן ג'ונס ועכשיו הוא הולך להסתכל לגיבור שלו בעיניים, בזמן העבודה על האלבום. מה שגלן צפוי לגלות, זה שבעין, ליד האישון היפה ביותר שקיים, יש אלפי נימים קטנים ומכוערים שהופכים עוד עין ירוקה-כחולה (אחת מיני רבות), לאינדיבדואל קאוטי של מפגשי תעלות דם, עם ייחודיות.

אז היה שם פיאסקו. מהסוג המחורבן ביותר. פאהי הגיע עם טיסה מאוחרת, והמזוודות אבדו בדרך, ועד שהגיע, הסתבר שהאולפן שנקבע לעבודה ביטל בגלל האיחור ,והיו צריכים למצא מקום אחר, והיה כבר שישי אחר הצהריים, והסרט הערבי מתחיל, והבורקסים נשרפים בתנור בזמן שהדוד שלך מספר סיפורים על מבצע קדש, ואז מתחילים לדבר על פוליטיקה, והאם ביבי טוב לנהגי מוניות והאם באמת אהוד ברח מלבנון ו- לא משנה. בקיצור, התחיל רע. כשגלן ג'ונס השמיע לפאהי את החומרים שעליהם הוא רצה לעבוד, פאהי עיקם את האף ואמר לו שהם נשמעים כמו איזו להקת רטרו פאתטית (או משהו בסגנון הזה, אל תתפסו אותי במילה). עכשיו, תחשבו על זה, בא התלמיד, אחרי עשרים שנות כיבוש הרצון למפגש, פוגש את המנטור, המנטור יורק לו בפנים, אומר לו שהוא חרא נטול כשרון, ועכשיו צריך לעשות אלבום. לא נעים.

ובכל זאת, הם נכנסו להקליט אלבום ביחד. ג'ון פאהי ניגן גיטרות אקוסטיות מדהימות כהרגלו, וחבורתו של ג'ונס עשו לו רעשים של סוף העולם מאחורה. פאהי מנגן נפלא באלבום, וזה לא חוכמה , בגלל שהוא ג'ון פאהי. אבל מה שצריך לזכור, זה שפאהי כבר שנים לא פגע כמו שצריך, בריאותו הדרדרה, הוא עבר גירושים, ונותר די בלי כלום. הוא נאלץ למשכן את הגיטרות שלו בשביל היכולת לקנות סנדביץ'. יחד עם זאת, פאהי התחיל לחקור בכיוונים אקספירמנטלים חדשים, להוסיף אפקטים ושכבות סאונד, ולהפשיט את נגינת הגיטרה שלו למינימום תוך מתן דגש ומקום לאפקטים ולעבודת אולפן, להיות חלק מהמוזיקה. התהליך האישי הזה הלך והזדקק לכדי אלבום נפלא בשם City Of Refuge, שלא נשמע כמו שום דבר אחר שפאהי עשה בימי חייו. באותה שנה, הוא ניגן גם הכנר האוונגרדיסט טוני קונארד (שעבד גם עם פאוסט) ועם ג'ים אורורק (שעשה לו את האלבום אחרי 'City'- Womblife, גיבוב אוונגרדי קיצוני עוד יותר) בהופעה בפסטיבל, מה שמיקם וקיטלג אותו במעין "לידה מחדש". ככה שCDS וג'ון פאהי נפגשו במקום הנכון לשני הצדדים. זה מחפש את האוונגרד שלו, ואלה מעריצים את הגיבור שלהם.

על כל פנים, אמנם CDS ופאהי נותנים כל אחד את מה שהם יודעים הכי טוב בשיתוף הפעולה הזה, אבל אי אפשר להמנע מתחושת הניתוק באלבום. זה נשמע יותר כמו אלבום 'ספליט' (אלבום שבו מתחלקות שתי להקות על אותו הדיסק), מאשר אלבום שהוא שיתוף פעולה. אחרי הכל, אם CDS הם זבל נוסטלגי ופאתטי, וג'ון פאהי כבר לא פוגע וחולה וממשכן את הגיטרות - דומה כי זה מועד לכשלון. אך לא! התפתחות בלתי צפויה הצילה את המצב. ג'ון פאהי, שהיה אספן תקליטים וכל הזמן חיפש דברים חדשים לשמוע ולהיות מושפע מהם, יצא בבוקר אחד מהמוטל שלו ואמר לחברי CDS שיחזור יותר מאוחר. אחר כך, כשחזר, ובניגוד לציפיות, הוא לא החזיק ערימת תקליטים ביד. אבל הוא כן הביא איתו משהו מאד מוזר שנראה ככה(ראו תמונה בצד השמאלי של הדף)

הוא הניח את זה על אדן החלון בקונטרול רום והכריז 'הכל יהיה בסדר! מצאתי ! זה ה-קוניקאלסטר הקדוש!' הוא גם שלח את עוזר הטכנאי לכוון את התאורה כך שתאיר בדיוק על הדבר הזה והוא יזרח באור. הוא דרש מחברי הלהקה להתבונן בדבר המוזר הזה תוך כדי ההקלטות, ולהעריץ ולסגוד לו.

CDS התבוננו והתחילו להקליט. והם יודעים לעשות את האופקים הפסיכדלים שלהם בצורה מושלמת. חריקות וצפצופים ו Delays וכל השאר, מתאגדים ביחד בצורה הגיונית ויוצאים בתור הלהקה. במוזיקה שלהם יש משהו שבטי ומקורקע, שלעתים נשמע כמו דיסוננס לאמריקנה וגיטרות הסלייד של פאהי, אבל זה שילוב מנצח. זה באמת נשמע כמו סוף העולם רוחש מתחת לשירי ילדים של ריי קודר. אפילו בקטע כמו Gamelan Guitar, שהמוטיב שלו הוא ששפכו אורז לא מבושל ושעועית על ארבע גיטרות אקוסטיות, תוך כדי שפאהי מנגן גיטרה במרפסת במיסיסיפי - זה נשמע טוב. טוב, ולא בצורת 'אוונגרד בכל מחיר', פשוט יפה. ובמקום לקחת Rain stick, הם פשוט שפכו את האורז על הגיטרות. זה הגיוני בסיטואציה שאתה אמור להעריץ פסל עם צבעים וחור, בשם 'קוניקאלסטר'. למה התכוון פאהי כשהביא את הדבר הזה לאולפן? אולי רמז לג'ונס ולחבורה שלו שרק אם הם יפסיקו להעריץ ולסגוד למה שהם מכנים ורואים בעיני רוחם כ'אליל', הסשן יעבוד. אז פאהי וויתר על כס המלוכה כאליל, והעביר אותו לפסל צבעוני עם חור באמצע. רק שהסשן יעבוד.

והסשן התקדם יפה והאלבום הסתיים והצדדים נפרדו. אי אפשר לומר אם זו הייתה חוויה טובה או רעה. זה התחיל רע וגנמר טוב, אבל אי אפשר לומר שהיה פה שיתוף פעולה מהנה, והמפסיד הגדול מהסיפור הוא גלן ג'ונס, שאיבד את הגיבור שלו, שקיבל האנשה והפך להיות עוד זקן מריר וחולה שהגיטרות שלו ממושכנות. אחרי שפאהי טס חזרה הביתה והמיקסים לאלבום הסתיימו, ה Kooniklaster נפל מאדן החלון והתנפץ, מה יכול להיות סימבולי יותר? אין יותר אלילים, אין יותר גיבורים.

מומלצים נוספים:

Cul De Sac - ECIM

John Fahey - Of Rivers and Religion

Glenn Jones - This Is The Wind The Blows It Out

תגובות

  • יופי של מילים על יופי של תקליט.

    כיף לשמוע את הסיפור שמאחוריו. יוסיף לי מימד חדש להאזנות אליו.

    ברק, 05-09-2007 04:00

  • כתבה משובחת

    אריאל, 05-09-2007 05:59

  • סיפור מרתק

    ספי, 10-09-2007 08:42

  • תודה על ההמלצה

    קניתי את האלבום ומאוד נהניתי ביחוד אחרי שאני מכירה את הסיפור מאחוריו

    עדי, 28-09-2007 20:48