מגזין

פחד ותיעוב בפורטוגל

אלינור כרמי חזרה ממסע פסיכדלי באירופה.פרק ראשון: הרפתקאותיה בפסטיבל הבום בפורטוגל.

מאת אלינור כרמי. 01-01-1970

תגיות: פסטיבל בום, פסטיבל

פחד ותיעוב בפורטוגל

מהרגע שישבתי במטוס הבנתי עד כמה אני צריכה את הנסיעה הזאת. שלוש פרחות הרימו מהומה עם שני זקנים על כסאות במטוס, וגרמו לכל צוות המטוס לקום על רגליו ולפזר איומי תביעות וקללות ססגוניות ואני רק ניסיתי לעודד את עצמי שאני מתרחקת מכל זה, כמובן שהן גם באו לפסטיבל. יצאנו ממדריד, לאחר נסיעה של כחמש שעות באוטובוס שארגנו כמה חברה מהארץ , בין המשוכללים שפגשתי (היה רק חסר מסג` עם שלט, הגענו לפסטיבל . לילה, לא רואים כלום ואני עם תיק ענק שמכיל תחמושת מספיקה לחודש באירופה, כמובן שהשתמשתי רק במחצית.

לאחר צעידה שהחזירה אותי לימי הטירונות המועטים שלי הגענו לאחת הפסגות של הלוקיישן, ולאחר התייעצות קלה סיכמנו שאת השאר נעשה כשנוכל לראות משהו ולבחור מיקום אסטרטגי למחנה ורוד למהדרין. כשהחלו קרני השמש הראשונים לעלות בחרנו את המיקום הכי טוב שיכולנו – חמש מטר ליד האגם. אז נכון שחלפה בראשי מחשבה על הפקטור המשמעותי של היתושים אבל כיוון שאני בין כה בחורה של לילה, והנטייה לא לישון הרבה באופן כללי בפסטיבלים החלטנו להתיישב שם, ולא התחרטנו. כשהשמש עלתה הבנו שזה היה צעד חכם. השמש הפורטוגלית לא מפסיקה להכות בך 14 שעות ביממה, מסוג הקרניים שמצליפות בך כמלכת סאדו מיומנת ואתה קשור למיטת עינויים בלי שום סיכוי לברוח. כיאה לאשכנזייה שעורה מתמזג עם הקיר נשרפתי כבר ביום הראשון ומאז הבנתי שזה הולך להיות מאבק ממושך. שלא תבינו לא נכון, בום הוא פסטיבל מדהים בהפקתו, רואים שלמארגנים אכפת מהאנשים ושהם הפיקו את הלקחים הדרושים במהלך העשור (החלו ב-1997) שהם מפיקים אותו. מה שרצוי מאד בהתחשב בעובדה שהכניסה עלתה 110 יורו (למקדימים היה אופציה לקבל כרטיסים מוזלים, אבל מתי פגשתם טרנססיסט שמתכנן משהו כמה חודשים לפני?).

הפסטיבל פרוש על חלקת אדמה שמושכרת לאנשי הפסטיבל מזה 6 שנים (דהיינו 3 פעמים), עם אגם צלול ויפהפה ונוף שנברא בדיוק לחומרים הנצרכים בסביבתו. האזורים חולקו לבמה מרכזית, אזור האוכל, אזור החנויות, אזור הרדיו (Boom Radio), אזור צ`יל אאוט וסדנאות (Liminal Village). היו גם כל מיני צ`ופרים כגון שירותים כימיים נקיים (מצרך נדיר בפסטיבלים) כולל סבון חיטוי ונייר, מים במעין משאבה ימי הביניים שכזו, ניקוי כל שטח הפסטיבל, עיתון בשם Daily Dragon שיצא מדיי יום עם כתבות מעניינות, דיווחים על הסדנאות של אותו היום והליין אפ. הליין אפ נע לרוב מאמנים אפלוליים לפרוגרסיביים, שילוב שנבע בעיקר מטעמם האישי של מארגני הפסטיבל, עם דגש מיוחד לא לשים את השמות הגדולים ולתת הזדמנות לאמנים אלמוניים יותר – או בקיצור מי שמכיר את המארגנים.

כפי שציינתי בתור בחורה לילית הבום נתן את סחורת הדארק הטובה ביותר שיכול אוהב הז`אנר לבקש – Grehg on Earth, Derango, GOW, Amanda, Quasar, Penta, Naked Tourist, Zik ועוד ועוד. ואין ספק שבכל לילה מהשעה 00:00 (כן כן אפילו שמתי שעון מעורר) יכולתם לראות אותי באמצע מאחורה (המיקום הכי טוב מבחינת סאונד) מפזזת לי. הקטע המבאס בבום היה שמרבית האנשים לא קיבלו את הדארק טוב. לצערי, מרבית האנשים בסצנת הטראנס עדיין מאמינים כי טראנס צריך להיות שמח, אופטימי ובעיקר באור יום. העניין הוא שאין כל סתירה בין מוזיקת לילה לאושר ושמחה היא פשוט באה בצורה אחרת, בעטיפה מעניינת יותר. מה גם שאין דבר יותר קסום מירח מלא וים של כוכבים מרחפים מעליך, אבל אתם לא מוכרחים להיכנע למסכת התעמולה המסוות שלי, למרות שכדאי לכם. ברחבה בלילה לא היו הרבה אנשים ואלה שכן הגיעו נראו כמו זומבים משועממים, שום רוח חיים או אנרגיה.

במהלך היום היה פרוגרסיב שעד היום מעולם לא הצליח לעבור את מבחן הכיסים. מבחן הכיסים אומר שאם אמן או די ג`יי מצליח לגרום לי להוציא את הידיים מהכיסים (של המכנס או הג`קט) אז הוא עושה את העבודה כמו שצריך והמוזיקה מספקת. מה גם שעצם הצעידה מהאוהל לרחבה הצריך כוחות שלרוב לא היו לנו במהלך היום, את המסעות דכינו לרוב ללילה. זאת למרות שהמארגנים סיפקו טפטפות ברחבה שלפרקים היוו את מקור הקרירות היחיד בשעות היום הקודחות.האוכל בבום היה לא מספק , הייתי מופתעת מכמות הבשר שהייתה שם, דבר שנוגד כמובן את הלך הרוח ההיפי שלרוב נסב בפסטיבלים של טראנס, אבל עם כמויות האבק שהתעופפו שם, הבשר על האש לא נראה מפתה. אם לא בבשר חשקה בטנכם יכולתם לבחור בין שלל מאפים וסנדוויצ`ים שהיו מעט יקרים בהתחשב לכמות ולאיכות. כך קרה שאם לא הבאת או שכרת מכונית בכדי להביא אוכל מהעיירה ליד היית צריך להסתפק באוכל בינוני, או לאכול חומרים אחרים שידכאו את תאבונך – ואלה היו בשפע. בכל זאת הייתה נציגות ישראלית מאסיבית בבום ושמם של הישראלים הולך לפניהם בתחום היצוא והיבוא.

הרדיו של בום היה האתנחתא המענגת ביותר שיכולתי לחוות – שעתיים של חדר ממוזג הוא כמו גאולה ואורגזמה שחווים רק פעם בשישה ימים. יש האומרים (ואני מביניהם) שברדיו הייתה המוזיקה הטובה ביותר, Penta הלוא הוא ניקיטה הרוסי שהחליט לעבור לאמריקה, תפעל את היזמה שלו בצורה חלקה וכיפית והצליח למשוך עשרות אלפי אנשים לאתר האינטרנט בו ניתן היה להאזין לרדיו (בנוסף ל-5 ק``מ מסביב לפסטיבל שניתן היה לשמוע את השידורים) כל מיני די ג`יים, אמנים ואנשי מדיה שקשורים לסצנה הביאו סטים, ראיונות וסתם דיווחים מהשטח.היו גם כל מיני סדנאות רגילות לאירועים כאלה של גילוי העצמי וחרטה כזה, אבל זה פשוט נראה כמו בזבוז זמן משווע ואף פעם לא הצלחתי להתחבר לכל ההיפי שיט הזה. תקראו לי צינית קרה אבל אין לי כוח לכל ה-peace and love הזה מאירופאים ואמריקאים שהדבר הכי נורא שיקרה בחיי היומיום שלהם הוא לאבד את הקטורת שלהם בקרוון. הפעם היחידה שכן הצלחתי לגרור את עצמי היה להרצאתו של דניאל פינצ`בק שכתב את הספר `` Breaking open the mind`` עם סיפורו האישי בהתנסויות בקקטוסים וצמחים פסיכדליים כאלה או אחרים. אלא שנראה שספרו השני שבו ההרצאה עסקה היה יותר מדיי... פשוט יותר מדיי בשביל פסטיבל, כן כן ארמגדון בשנת 2012 כי לוח השנה של המאיה נגמר באותה השנה ועוד כל מיני בלה בלה שכזה, אחרי משפט הפתיחה קמתי מהר וברחתי. מה המצב אח שלו? אני מבינה שבוש מסריט לכם את החיים אבל עזוב אותי בשקט אני עברתי שנה ב`, מבחנים, עבודות, חום אימים, תחילת מלחמה אז תביא לי מוזיקה טובה ושאר ירקות ויהיה סבבה, טוב?

בסך הכול אני יכולה להגיד שהפסטיבל היה בהחלט חביב – מקלחות מעולות, אנשים חביבים שלא יודעים מתי להפסיק לקחת, והמון תפאורה, אורות, אנשי ג`אגלינג אש ועניינים... אבל עם 27000 איש הרגשתי שכל השבט הזה שהיה אמור להיווצר במשך ששת הימים הללו לא ממש התלכד ונוצר, ולכן בסופו של דבר יצאתי עם הרגשה שאין מצב שאני חוזרת לשם עוד שנתיים.וכך ביום האחרון של הפסטיבל עוד בטרם הסתיימו הסטים האחרונים, תפסתי את האוטובוס המאורגן בחזרה למדריד כדי לתפוס טיסה לברלין ומשם לפסטיבל האגדי – VOOV EXPERIENCE... כל זאת ועוד בהרפתקאותיה הפסיכדליות הבאות של אלינור באירופה.

תגובות