מגזין

סרטים שרואים משם

The Host הוא סרט אימה קוריאנה שלוקח אותנו למסע בתעלות הביוב של הנפש האנושית, הכל בכדי לתפוס את המפלצת.

מאת אסף בן-קרת. 12-03-2007

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם

``סרטים שרואים משם`` הוא טור שיבקר כל שבוע סרטי קולנוע שלא הוקרנו באופן מסחרי בבתי הקולנוע בארץ, והגיעו ישירות ל- DVD. נתייחס אל סרטים חדשים וישנים כאחד, ונשתדל לחשוף בפני הקוראים סרטים מעניינים ששווה לצפות בהם.

The Host (דרום קוריאה, 2006)

במאי: בונג ג'ון-הו. שחקנים: סונג קאנג-הו, ביון הי-בונג, באה גו-נה, פארק היי.

 

מיותרת לחלוטין הקלישאה שבהוליווד נגמרו הרעיונות והיא מחפשת השראה לסרטים חדשים דרך קולנוע בינלאומי. ידוע אף לכולנו כי ז'אנר סרטי האימה האמריקאי מושפע רבות מסרטי האימה של המזרח הרחוק, ופעמים רבות נעשה "שחזור"/"עיבוד" אמריקאי לשוברי קופות שהצליחו להפחיד מליוני מלוכסנים. בימים אלו מצטרף לסרטי "הצלצול", "הטינה", "העין", "מים אפלים" וחבריהם חבר חדש – The Host, סרטו החדש, השלישי במספר, של בונג ג'ון-הו מדרום קוריאה.

הסרט הזה היה שובר קופות היסטרי במולדתו, הפך לאירוע מכונן ופולחן בין לילה, גרף מחמאות מקיר לקיר בפסטיבל קאן האחרון וכבר בחודש מרץ הקרוב יזכה להפצה (מוגבלת, ככל הנראה) בארה"ב. הסרט אף הגיע לפני זמן קצר מאוד למדפי האוזן ועורר הייפ מטורף. בצדק. מדובר בסרט שמשתייך לז'אנר סרטי האימה של מפלצות, מהסוג שראינו המון החל משנות ה-50 עם הבי מוביז ועד היום, ובכל זאת מדובר בהברקה.

סיפורנו מתחיל בשנת 2000 במעבדה כימית. בהוראתו של רופא בכיר נשפכים נוזלים רעילים אל תוך כיור המעבדה ומשם הם עוברים ישירות לנהר ההאן בבירה סיאול. שש שנים לאחר מכן, בעת יום רגיל ושגרתי בפארק פורץ מן המים יצור מפלצתי משונה ומבעית ומתחיל לרדוף אחר ההמון ולזלול נאגטס אנושיים. כפי שניתן לתאר, הופעתו הפתאומית מעוררת בהלה המונית, אך באותו מהירות בה הוא הופיע, הוא נעלם. הפאניקה ההמונית גורמת להסגר של רבים מהתושבים ששהו בפארק באותו זמן וגובר החשש לוירוס קטלני שעלול לסכן את האוכלוסיה. רבים מהתושבים נמצאים בבידוד וכוחות צבאיים חולשים על הנהר בתקווה למצוא את היצור. עם זאת, הבהלה הציבורית המאסיבית מהווה טרגדיה עבור משפחה אחת שילדתם התמה בת ה-9 נבלעה על ידי היצור. בשבילם זהו מסע נקמה אישי לחלוטין וטיפול טראומתי בכאב. זוהי משפחה עם סבא מזדקן, איש חם ואוהב, בנו הבכור, אביה של הילדה, לוזר טיפוסי, טיפש ומושא לעג לשני אחיו הקטנים – אחיו הקטן, המשכיל והאינטליגנט אך באותה עת מובטל ואלכוהוליסט, לוזר בפני עצמו, ויש גם את אחותם, קשתית מקצועית שהיא כישלון מקצועי מהדהד שתמיד מפסידה בתחרויות. מלבד ההתעסקות באימת המפלצת השכיל במאי הסרט לבנות את המשקל הרב של יצירתו על בסיס היחסים המתוסבכים לחלוטין של המשפחה המאוד לא מתפקדת הזו. יש שם הרבה אהבה, אך חוסר תקשורת מוחלט. אין דמות אם, כולם מורדים, ממורמרים, עניים, כשרונות מבוזבזים ובטלנים. משפחת ווייט טראש קוריאנית. עם זאת, הם מנסים כל אחד בדרכו להתמודד עם הכאב, לשרוד ולגלות תושיה במציאת הילדה שנעלמה. למרבה הצער, גם כאשר הם מנסים לשתף פעולה יחדיו התוצאות לא תמיד חיוביות.

מלבד העיסוק בתא המשפחתי המתפורר הסרט מהווה מעין סאטירה פוליטית נוקבת באמצעות המפלצת. אותו ייצור (הכלאה בין דיונון ענק, הטורף, הנוסע השמיני וגודזילה) הנו תופעת לוואי של החומרים הרעילים שהוזרמו לנהר על ידי הרשויות. הרי שהרשלנות ואוזלת היד של הממסד הם שהמיטו את הצרה הזו על תושבי סיאול וכעת הם מנסים להתחמק מהאחריות ולהעלות את מפלס הפאניקה הציבורית על ידי המודעות לוירוס הקטלני שמאיים על האוכלוסייה. זהו משל על חברה דורסנית, מיליטריסטית, מתנערת מאחריות ומקימה רעש רב על מנת להסיח את תשומת הלב מהצרות האמיתיות של המדינה. ממש כמו אצלנו. במובן זה, מתכתב הסרט עם סרטי הבי מובי המפורסמים משנות החמישים אשר המפלצות והיצורים שהופיעו בהם היוו את הפחד מן הקומוניזם ומן האחר שבקרבנו. ייחוד נוסף של הסרט הוא ההתמקדות בשוליים של החברה. המשפחה הגיבורה של הסרט אינה משפחה ממוצעת, אלא מתחת לכך. אותה מפלצת אימתנית אינו מתגוררת בתוך הנהר עצמו שנראה לעתים בסרט, אך השימוש בו יחסית מועט. המרדף אחרי המפלצת נעשה בתוך מערכת ביוב ענקית ומצחינה, עמוק בתוך האדמה, במרחק משמעותי מהציוויליזציה. חשוב לציין כי אנימטרוניקס וטכניקת ה-CGI, אותם יצורים קולנועיים המעובדים למסך על ידי מחשב, אינם הצד החזק של הקוריאנים. המפלצת הזו פחות מבעיתה מיצורים אחרים שראינו ואין ספק כי בטכניקה הזו שולטים האמריקאים ביד רמה, אך יש להם הרבה מה ללמוד על פיתוח הדמות והשימוש הנכון שלה בנרטיב הקולנועי. את היכולת הזו אי אפשר לקחת מבמאי סרטי אימה גדולים, הן מהמזרח והן מהמערב.

לזכותו של הסרט ייאמר שמדובר בחוויה כיפית ביותר. הסרט הזה מצליח להיות מפחיד, מאוד מפחיד, לא לבעלי קיבה חלשה, אך בו זמנית הוא מאוד מצחיק ושנון. ג'ון-הו משלב בהרבה חוכמה את סיפור הפאשלה של הרשויות עם היווצרות המפלצת והפאניקה הציבורית תוך כדי התמקדות במשפחה המסכנה שנאלצת להתמודד בקושי רב ובאמצעים דלים מול הייצור המבעית. ראינו סרטי אימה כאלו בעבר, אך כמו שרק בקולנוע האסייתי יודעים לעשות, ההפחדה האמיתית מושתתת על בסיס השהיית המתח לפרקים קצובים ומדויקים, כך שהפחד יחלחל בגופנו במינונים נמוכים אך עם מקסימום אפקט. זה עובד פלאים. מדהימה בעייני העובדה כי על אף שמדובר בסרט אימה בקנה מידה ענקי, כמעט הוליוודי (שם כבר רכשו את זכויות היוצרים עבור הגרסא האמריקאית), עדין מדובר בחוויה אישית ואינטימית שלוקחת אותנו למסע מזוויע מתחת לאדמה בתוך מחילות ביוב מצחינות שהן גם מחילות הנפש שלנו שכמהה לריגושים והפחדות בריאות. סרט משובח ומאוד מומלץ. חובה לאוהבי הז'אנר, ולאחרים – הכניסה על אחריות המשתמש בלבד. אל תגידו שלא אמרתי.

תגובות