מגזין

הבילויים-פסטיבל הפסנתר

אם זה כחול וקר זה בטח מוות בעריסה

מאת אורלי נקלר. 12-03-2005

תגיות: vchkuhho

לפני חודשיים סיפר לי חבר מהעבודה שבתוך הסמטאות האפלות של נווה צדק, על רחובותיה הצרים והקסומים, המסעדות הקטנות והאוויר של הים, איפה שתל אביב מפסיקה להיראות כמו תל אביב ומתחילה להידמות קצת לאירופה, או לפחות ירושלים, ניצב בדד פסנתר. אותו פסנתר מאד בודד שם בנווה צדק, אז הוא מארח. תבואי, הוא אמר לי, הופעת הבכורה שלי מתקיימת ברחבה שבחוץ, בחינם. אני, אתם, פסנתר לבן,נווה צדק, מה צריך יותר. בינתיים הופיע הגשם וסיכל את כל התכניות. הפסנתר חטף דלקת ריאות קלה, מופע החוץ התבטל, אך לפסנתר היו תכניות אחרות. הוא פיזר את כל אחו ומרעיו באולמות הפנימיים של מרכז סוזן דלאל, כיסה אותם היטב שלא יתקררו, דאג לחברה נעימה מעל כל פסנתר, וכך זכה הקהל לתפזורת הופעות מיוחדת במהלך סופשבוע שלם. תפקידי כאן לספר לכם על הופעה אחת מסויימת, לא מאד בולטת בתוך גבב השמות הגדולים שפקדו את הפסטיבל (יוני רכטר,מתי כספי, ארקדי דוכין),לא מאד פופולרית בקנה המידה המסחרי הישראלי (קרן פלס, איה כורם ושות`),ובכל זאת לא היתה בנמצא הופעה אחת שרציתי לראות יותר. הבילויים במופע פסנתר מיוחד. מבקרים, עיתונאים, צלמים ו``אוכלי חינם`` למינהם קיבלו תגי כניסה על בסיס מקום פנוי. שמי אפילו לא הופיע ברשימות. מרחמים או מחוסר ישע קיבלתי לבסוף שני מקומות ישיבה בשורה התשיעית בדיוק באמצע. למרות זאת בחרתי לשבת עם שאר המבקרים על המדרגות שבצדי האולם. אמנם קר (המזגן נושב מתוך המדרגות דרך התחת אל כל הגוף, להוציא את העובדה שהייתי עם שמלה), לא מאד נוח (לפחות לא כמו כיסא מרופד המזמין שינה עמוקה אל תוך הלילה, כפי שקרה להרבה מהקהל בהופעה הקודמת בה הייתי-נעם רותם, ואזכיר שוב שהייתי עם שמלה), ועם זאת הזווית הטובה ביותר באולם כולו, עם אופציה ממדרגה ראשונה להסתובב קצת, לתפוס זוויות, לצלם כהלכה. הבילויים עולים. ההיכרות שלי איתם היא לא סיפור אהבה ממבט ראשון. לכשראיתי אותם לראשונה כמופע חימום לברי סחרוף, עלו בי זכרונות נוגים מבית סבתא (של חבר רוסי שהיה לי פעם): שירי העלייה הראשונה, מרק תפוחי אדמה, סבים נטולי סקס אפיל בעליל בזקנים עבותים ואפודות סרוגות מנסים לשוט בספינה טובעת, השוקעת מטה מטה אל מצלול רחמי הקהל. בפעם השנייה כבר הקשבתי למילים. אחר כך סרגתי לתוכם גם את המוסיקה המורכבת, הבלתי מתפשרת. קלינקות רוסיות בוכיות לפרקים, שפורצות פתאום בריקודי הורה סוערים, קרנבל, קברט. בסופו של דבר גם הסקס אפיל הגיע. הם היו אז שלושה: נעם ענבר, ימי וסלר ושלומי (כרובי) לביא. לכשנס (ולא נדוש בפרטים המביכים על מה ולמה) כרובי על נפשו מהלהקה, (אפשר לנשום לרווחה, הם עדיין חברים ואף הקליטו יחד בחו``ל דברים לאלבום הבא), מצאו הבילויים פתרון יצירתי במוחם הקודח, ולאט לאט נתהווה ההרכב שהופיע על במת הפסנתר בשישי בערב: מאיה דוניץ, יוני סילבר ושחר חזיזה. אז דבר ראשון שיבהיר את עמדתי: כל דבר שדוניץ נוגעת בו הופך לזהב. אמנם את חלקה במידנייט פיקוקס עוד לא הבנתי, דווקא שם הקשר קצת רופף, אבל מקהלת גבעול בניצוחה, תקופת אטליז הסוערת ועוד מיליון פרויקטים עליהם היא חתומה יכולים להיות ערובה לעובדה שהיא שד מוכשר משחת. להוסיף את המילים המהפכניות, שמאלניות-רדיקליות, ציניות וחריפות של ימי ונעם - אנשי המחשבה והמעשה, המילים, הגיטרות והבס, אלו שהייתי נותנת את נפשי כדי לכתוב טקסטים כמוהם, יוני סילבר - גירסת הזכר של דוניץ, מוכשר שכואב, ושחר חזיזה בתופים ובמחולות, עיבודים מלאי נפח, מורכבים (תנו לי כמה שיותר כלים שלובים), וקונטרה בס אחד שהופך את החגיגה למושלמת. על במה חשוכה אחת עומדים חמישתם כשעולה המופע עם ``באב אל וואד`` (``לא יתחילו בלעדינו...באב אל וואד``, ציטוט ללחן משירו של אריק אינשטיין -סע לאט), השיר הכי בולט בחריפותו ממה שייצא לבסוף באלבום הבא. הם לא חוסכים בערבים הערב (``ערבב את הטייח אחמד``) למרות ש``מטבח אל יהוד`` בולט בחסרונו. גם שירי אהבה ביזאריים לא חסר (שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד מזכירה לי מכתב אהבה מידיד בתיכון, הוא היה מחולון, זה מסביר המון, הייתי ``הפרח שלו`` והוא רצה לסגור אותי אצלו בכד על המדף...). ושיר ``אהבה`` אחד בולט במיוחד לגיבור הנעורים שלהם, שאול מופז. נפלא פה הערב, למרות ש``נפלא פה`` לא מבוצע. במקום זאת נותן נועם את קולו ברגש (צעקני, טום וויטסי משהו) בשירים אחרים, רובם חדשים, כמו ``שגר פגר`` ו``שיר בחסות פירות הדר``. הם מאד שקטים (``וכמו שדרדסבא אומר: אם זה כחול ושקט זה בטח מוות בעריסה``) למרות שלעתים מתבצעת תכתובת קצרצרה עם הקהל. הכל נעשה במין הומור ציני יבש שלא היינו יודעים שקיים בהם, אילולא היו הם הבילויים. יש משהו מנחם בלשמוע הופעה כזו נוגה, שקטה, אקוסטית, ולדעת שלפחות הפעם נחזור הביתה בלי הצלצול המטריד באזניים. לחזות במאיה דוניץ על הפסנתר (``קליווידוניץ``, פסנתר-קלידים-תופים -אפקטים המאוגדים תחת שם אחד שהמציאה ל``דבר`` שבנתה) זו הרפתקה מסחררת. היא שטה בקלילות על הבמה מסט קלידים פסנתרי אחד לסט קלידים מתכתי שני, מנגנת על ספינת תענוגות מצד אחד ובתוך קופסת רדיו ישנה מהצד השני, לוחצת ברגליה על פדל האפקטים תוך תיפוף על אגרטל פח ותוף עץ במקביל, נראה כי כלום לא מתוכנן או כתוב מראש, הכל בראש הגאוני שלה תוך כדי הופעה, ואם נמשיך לעקוב אחריה במעופה הנמרץ מכלי לכלי סביר שנחטוף סחרחורת, אולי נתעלף. גם יוני סילבר חוצה את דרכו מקונטרה בס לכלי נשיפה משונים וחזרה לבס. לפעמים נועם שר לבד, לפעמים כולם איתו, קול דק קטן וגבוה של מאיה מלווה את כולם מלמעלה. והיא, קבורה בתוך הקלווידוניץ, משאירה את כולם סקרנים לגלות של מי קול המלאכים הגבוה הזה, התלוש מהשיר, הכול כך מסקרן, והתחלופה התמידית על הבמה היא תמיד מרגשת. קצת אחרי שהשלישיה התפרקה והבילויים עברו למתכונת האקוסטית (מופע ``הבילויים יושבים``), חשבתי שנגמר להם הכוח, בגלל זה הם ``יושבים``. מה שהשכלתי להבין ביום שישי בפסטיבל הפסנתר ש``ישיבה`` של הבילויים היא עמידה ואף מחול של הרבה להקות אחרות. הכוח שלהם הוא באמת בעשייה עצמה, ולא ברוח ובצלצולים שמסביב. הדרן אחד ארוך יחסית סיים את ההופעה בשיר ``כשנפולאון יכבוש את עכו``, משאיר את האוויר הנקי של נווה צדק עם טעם של עוד, לכש``הבילויים יכבשו את תל אביב``. הם יכולים לעשות את זה, אם רק יצליחו להבין אותם. הם יכולים לעשות את זה, הם רק צריכים עוד טיפה כוח.

 

תגובות