מגזין

שקט בבקשה

שעתיים בלי רינגטונים, מכוניות צעקות. תום רותם נכנס לתוך עולמם של האנשים שלא יכולים לשמוע בתערוכת "הזמנה לשקט"

מאת קול הקמפוס. 04-07-2007
שקט בבקשה

אתם בטח מכירים את הסיטואציה. מגיעים לאיזה מקום אחרי יום ארוך, ורגע לפני הכניסה רוצים הביתה. אנחנו הרי מתים על בילויים, אבל אם זה רק לא היה היום... אבל הזמינו, לא נעים וכבר הגענו. טוב, לפחות נפגוש כמה אנשים שהרבה זמן לא ראינו, נדבר קצת. הנה כבר זיהינו פרצוף מוכר שאפשר לקשקש איתו קצת, אבל פשוט לא שומעים - המון אנשים והמוזיקה ממש חזקה. מחפשים איזה פינה שקטה ומהר מאוד מגלים שאין כזאת. אי אפשר לדבר. בסופו של דבר, לא ניהלנו שיחה ובכל זאת הלך לנו הגרון.

אז החלטתי לחפש מקום שקט. כזה שאפשר לדבר בו.

הגעתי לתערוכה החדשה "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, ולא תגיע כאן הצטדקות כמו "במקרה עברתי שם" (כי זה לא נכון) או "באתי עם האחיינית" (היא בת שלושה חודשים). השם קצת מטעה והמקום מיועד לא רק לילדים.

שקט בהחלט מצאתי שם, אבל יש בעיה - גם שם אי אפשר לדבר. ליתר דיוק, אסור. החוקים במקום נורא פשוטים: אזניות וואקום על האוזניים, אסור לדבר, העיניים משמשות כאוזניים והידיים כפה. מהר מאוד גיליתי שזו בכלל לא בעיה. הרי יש אנשים שחיים ככה יום יום, חירשים קוראים להם. אחד מהם, לוקח אותנו, קבוצה של עשרה אנשים שאין להם מושג בשפת הסימנים, לחוויה שלא חווים כל יום.

עד עכשיו, הייתי משוכנע שלעם ישראל יש שפת סימנים לא רעה בכלל. כשאני הולך ברחוב, אני מצליח לזהות משפטים שנאמרים ללא מילים, מ"רק רגע", "ככה ככה" ועד ל- "יאללה, יש לי זמן בשבילו?". הכל עם הידיים.

בתערוכה הזאת, הבנתי שזה ממש כלום לעומת מה שאנחנו מסוגלים, ואנחנו - הכוונה לשומעים, כי ציבור החירשים כבר סיגל לעצמו את היכולות האלה.

במהלך הסיור, המדריך החירש מוביל אותנו ומראה לנו מה יכולה לעשות קבוצה של אנשים שלא מכירים אחד את השני, בלי לשמוע ובלי לדבר. מסתבר שהרבה. במשך שעה וחצי, השתתפנו במשחקי תפקידים, התחלקנו לשתי קבוצות, חזרנו לקבוצה אחת, דיברנו אחד עם השני, היינו ממושמעים ועשינו כל מה שהמדריך ביקש. כל זה מבלי שהוציא מילה ומבלי שאנחנו הוצאנו מילה. תקשורת במיטבה. אפילו לא על רטט, כבוי לגמרי.

בלי צפצופים, בלי ציוצים, שקט מוחלט. עד עכשיו, בשבילי המקום הכי שקט שאפשר לברוח אליו היה חוף הים. כשאני חושב על זה, שקט זה הדבר האחרון שאני מקבל שם, והסיבות מוכרות: מטקות, "הילד עם הבגד ים!" (אפשר לחשוב שהולכים שם ערומים), עוד פעם מטקות. למי שמחפש את השקט האמיתי - בתערוכה הזאת אפשר למצוא אותו.

"הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים הישראלי חולון.

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של  MinuteFix ושל matzoe

תגובות

  • מגניב!

    בהחלט נשמע מעניין. אבל כתהייה פילוסופית-חברתית: מדוע שלא נסגל חלק מהגינונים של החירשים גם ביום-יום..?

    אהוד ר., 06-07-2007 02:13

  • דיאלוג בחשכה

    גם התערוכה הקודמת, בהדרכת העיוורים היתה מעניינת למדי. ובכלל, הרבה דברים טובים קורים בחולון (כן, כן! מה שכתבתי) שווה לקפוץ.

    חולולונית , 08-07-2007 01:19

  • זה סבבה

    אני חושב שהם חיים טוב אין להם את כל רינגטונים וציפצופים של מכוניות ואנשים שצועקים ואת כל הישאליות הנפוצה

    שרון, 01-08-2007 11:16