מגזין

סרטים

בכל יום שלישי היה נמלט מהבדידות המעיקה, השגרה הלוחצת, העומס הכללי - והלך לקולנוע, הדבר הקרוב ביותר לאושר. סיפור קצר פרי מוחו הקודח של ליאור שינברגר

מאת ליאור שיינברגר. 19-06-2007
סרטים

הוא ישב בביתו כמו כל עוד יום חמישי, לא נורא. מחרתיים מתחיל שבוע חדש ואיתו - יום שלישי.

לא היה דבר שנוא עליו יותר מחמישי, השגרה האפורה הזאת שבתום השבוע, גם ככה הוא לא אהב יותר מידי שום דבר אחר אבל יום חמישי ממש הרגיז אותו.

החיים התנהלו בקצב הרגיל, חמישה ילדים בעטו בפחית שהתגלגלה לאורך הרחוב. הסוף. כתוביות החלו לעלות לאיטן על המרקע המרצד בטלוויזיה שבסלון ביתו. חרא סרט, חשב לעצמו. עדיף היה ללכת לקולנוע.

בכל יום שלישי היה נמלט מהבדידות המעיקה, השגרה הלוחצת, העומס הכללי - והלך לקולנוע. המפלט שהעניק לו האולם החשוך למשך אותן שלוש שעות היה, מבחינתו, הדבר הקרוב ביותר לאושר. דרקונים התעופפו ברקע השקיעה על המים, הגיבור כבר סיים להשמיד את המפלצת וכעת נשק לאהובתו הנצחית. אחלה סוף, הוא חייך לעצמו ועזב את אולם הקולנוע.

בבית, הבדידות שוב השתלטה עליו. הוא ניגש למטבח, לקח מהמקרר בקבוק בירה קר ושתה אותו מייד. הוא הביט לצדדים, שום דבר לא השתנה. בדיוק כמו עוד דרמה אפורה. הוא לקח בקבוק נוסף, ועוד בקבוק ועוד אחד. בשלב הזה החדר החל להסתובב סביבו. הוא חזר לסלון וצנח על הספה המרווחת.

הוא ציפה לאישה, ארבעה ילדים וכלב, אבל זה לא היה סרט לכל המשפחה, חוץ מזה האח היה כבוי. כמו בכל סרט בלשי טוב, גם לו היה אקדח ששכב במגירה נשכחת בחדר העבודה, הוא דידה לחדר העבודה ולקח את האקדח, טען אותו וחזר לספה בסלון. כמו בכל סרט מתח הוא החל לשחק באקדח. הוא הרגיש כמו חלק מתפורר ממערבון שהעלה אבק בחדר העריכה.

רעיון. הוא נזכר באותו סרט שראה לפני שנה בו הגיבור היה לגמרי לבד, ובדיוק כשהחליט לשים קץ לחייו הגיעה הבחורה. היא הייתה מדהימה, הצילה אותו מייסוריו והם חיו יחד באושר ועושר, לפחות עד שעלו הכתוביות. זה יכול להצליח, חשב לעצמו, הוא אהב סוף שמח.

כעת כל מה שנשאר זה לחכות לה, היא תגיע, היא תציל אותו. הוא דרך את האקדח, הצמיד את הקנה למצחו והמתין. הוא לא זכר כמה זמן ישב כך, אבל כשהשעון צלצל 12 פעמים בפעם השלישית הוא קלט שהמצב לא ישתנה. צריך לזרז את העניין, כמו בכל סרט אימה, בסרטים זה אף פעם לא נראה כואב, הרהר לעצמו בשקט. הוא לחץ על ההדק.

בשניות שחלפו לפני שגופו חסר החיים צנח לרצפה, הספיקה לעבור בראשו מחשבה אחת: בחיים זה כן כואב, חשב לעצמו והבין שנפל על סרט סנאף או עוד סרט סוג ז`. שלולית של נוזל ארגמני החלה להתפשט סביב גופתו המוטלת על רצפת הסלון חסרת חיים.

"נהנית?" שאל אותה גדי כשהכתוביות זחלו על המסך ונעלמו. "לא סרט משהו, אני אבחר בפעם הבאה". שניהם קמו ויצאו מהאולם. החיים התנהלו בקצב הרגיל, חמישה ילדים בעטו בפחית שהתגלגלה לאורך הרחוב.

הסוף.

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של  seabright hoffman ושל Ravages

תגובות