מגזין

האוהל האדום

"התיאטרון הערבי-עברי ביפו, עובר למדבר ומארח את 'האוהל – האדום', הצגה עפ"י ספרה של אניטה דיאמנט."

מאת מאור בוכניק. 14-06-2007
האוהל האדום

 

רוח מדברית נשבה ופיזרה את החול הצהוב לכל עבר. החול נשפך, הזמן טס ושעתיים של הצגה חלפו במהירות. הנפש רוצה עוד, עוד מהסיפור, עוד מהפנטזיה, עוד מהאמת. התיאטרון הערבי-עברי ביפו, עובר למדבר ומארח את "האוהל - האדום", הצגה עפ"י ספרה של אניטה דיאמנט. הסיפור  הקדום הוא פשוט ומוכר כמעט לכל אחד, משיעורי התנ"ך ביסודי. המורה ביסודי סיפרה את סיפורו של יעקב אבינו, שלקח לעצמו ארבע נשים שהולידו לו שניים עשר ילדים, שהתחתנו והפכו לשבטים, וקאט. עוד ציון דרך קצרצר בתנ"ך.

מעולם לא תהית לעצמך, איך חיות להן ארבע נשים במשותף עם גבר אחד, עם תפיסת עולם ואמונות מלפני אלפי שנים. העניין הוא שגם בכנען המקראית היו האנטריגות, התככים, המין, האלימות, החמלה, האהבה, המוות והלידה. רובנו מכירים את לאה ורחל, המהדרין גם שמעו על זלפה ובלהה. מסתבר שליעקב גם נולדה בת - דינה, בת לאה (בראשית ל"ד), המשחקת בהצגה את תפקיד ה"מספר-יודע-כל". דמותה המקבלת, המבינה והמכילה, עוטפת אותך בחום ואמפתיה עצומה. בסיפור התנכ"י המקורי, דינה זוכה לאיזכור של שורות ספורות, ודמותה נעלמת לאחר שנאנסה. ב"אוהל- האדום", דינה זוכה לספר את הסיפור המלא, מהעיניים שלה. דמותה אפילו זוכה לספר זאת גם כדינה הילדה וגם כדינה הבוגרת, בו זמנית, באותו הרגע על הבמה, כששתי השחקניות חולקת את אותה הדמות בשיתוף פעולה מדהים.

הקהל מחולק ליציע גברים ומולו יציע הנשים. ההצגה במרכז, למרגלות שני היציעים, כששני המינים מהווים כל אחד מהם, רקע למין השני. מערבולת הרגשות מתערבבות בין הדמויות כסערת מדבר, המעברים בין הסצינות ירטיבו וייבשו לך את העיניים לפרקים. הצחוק עולה והשמחה גואה לקראת טקס הלידה, הכאב מתפשט כשאחת מתבשרת על עקרותה, הרחמים זועקים כשלבן מתעלל בקביעות באישתו, ורגש לא ברור מציף כשדינה נשכבת עלייה, ומגינה בגופה מפני האונס.

הילדים נולדים, השבט גדל, וגם דינה מוצאת בכל המהומה את אהובה - נסיך שכם, ערל כמובן. אחיה שמעון ולוי, בני יעקב (ששינה שמו לישראל), לא מוחלים על החילול, ושוחטים את הנסיך ומאה גברים נוספים בכפר. אף מילה על שורשי הסכסוך הערבי-עברי. דינה נותרת בזעקתה במרכז הבמה, שיערה הארוך רטוב מדם, הצבע הלבן של הכותנת שהיא לובשת, מבצבץ קלות, בין הכתמים והנתזים האדומים שלגופה. הצרחות, כמו סצינות נוספות ושונות חודרות פנימה הישר ללב, לעיתים בחדות קרה, לעיתים באיטיות חמימה. "האוהל- האדום" לא מתיימר לכלום, הוא פשוט מספר סיפור. דינה מקפידה להחזיר את החיוך לקהל מידי פעם, במימיקה מצחיקה ושנינות מתחכמת. בשיא הטבעיות, היא שולפת טרנזיסטור ישן, פותחת אנטנה, ו"אני אוהב אותך לאה" מתנגן כשיר החתונה של יעקב.

האחווה הנשית מהפנטת, כשהנשים מתקבצות להן באוהל - האדום, תומכות אחת בשנייה בזמן מחזור ובעיתות משבר וכאב. הגברים לא מורשים להיכנס. שם ורק שם תשפוך אישה את דם המחזור, חזרה אל האדמה ותיטהר. מי שתעשה זאת לבד בהרים - תיחשב לחיה טמאה.

זאב קלאתי, שאמון על העריכה המוסיקלית, עושה עבודה מופלאה בבחירת הקטעים, וכמובן, אמ.סי קרולינה במוסיקה מקורית משלה, שוב מוכיחה שכל דבר שהיא נוגעת בו - הופך לזהב.

הקולות עוטפים אותך מכל עבר, הדימיון קורם עור וגידים. כמו פאטה-מורגנה, ההצגה מושכת אותך אל מיסתורי המדבר. הערפל המיסטי שואב אותך אל תוך הפולחן, גבר או אישה - לא תחמוק מעיניהם העוצמה הנשית האדירה, ואף מילה על חברה מטריאכלית. ברגעים מסויימים תרצה/י לרדת מהיציע, להתיישב בישיבה מזרחית על החול לצידן ולהצטרף לשבט. זהו פרי יצירה של אנשים רבים וטובים, הדף קצר מלהכיל את הקרדיט הגדול, לכן הדף יסתפק בשמות השחקנים, שמביאים אנרגיות אדירות לחזית הבמה. כן ירבו.

שחקנים : שיפי אלוני, אסף אלמגור, מורן ארביב, שרון בורשטין, פיליפ דומורוב, אורן דסאו, רותם זיו, מיכל מוסקוביץ, אלי מנשה, עדי נוי, עירית נתן-בנדק, תמרה סטיל, חגית סימנה, אייל סלמה.

6, 8, 9 בספטמבר 07, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, רחוב מפרץ שלמה 10.

http://www.arab-hebrew-theatre.org.il/heb/plays/play_info.asp?ProgramID=201

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של StarbuckGuy

תגובות

  • הצגה מדהימה

    שחקנים מוכשרים ומקצוענים!!! ראיתי הוקסמתי ונהניתי מאוד

    עינב, 25-06-2007 03:26