מגזין

No Sieg Heiling Please

ברק הלר-חיון צפה בסרט על ההופעה של להקת לייבאך בצפון קוריאה, ולמחרת הלך לראות את הלהקה מופיעה בתל אביב, ונזכר מה קורה כשרעיון לאומי מתנגש ברעיון המקביל לו

מאת ברק הלר חיון. 15-05-2017

תגיות: הופעה, סיקור הופעה, laibach, ביקורת הופעה, לייבאך

 

ובכל זאת, הדבר הראשון שאני נזכר בו כשאני חושב על ההופעה של לייבאך הוא של מאסה של אנשים רוקדים ללהקה ששרה. וברקע על מסך הווידאו צלבי קרס. מחוץ להקשר. כי אם זה בהקשר זה משהו אחר. מאוד מאיים עליי. בסופו של דבר.

הכוח והעצמה הובאו לפנינו בבהירות. הפחד הוא מובנה. זהו ניסיון סימולציה שמזכיר לנו את המוחשי. עם כל מודעותנו למופרכות הסיטואציה. אלו יהודים שרוקדים באגרסיביות לצלילי שיר אימתני. וברקע צלבי קרס. בארץ ישראל. ועדיין שם במקום הזה, אני מפחד מהנאצים.

וזה מה שלייבאך עושים. סימולציה שמזכירה לך את מה שהיה. ומה שיכול להיות. ומה שעדיין קיים במעט מאוד מקומות בימינו אלה, וטוב שכך. וטוב שנולדתי פה ולא באיזה מקום מפחיד שכזה.

ולייבאך, הלהקה הסלובנית שנולדה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, מתוך קולקטיב האמנות המכנה עצמו "אומנות סלובנית חדשה" הוזמנה להופיע במקום כזה. בצפון קוריאה. ברפובליקה הדמוקרטית של האנשים של צפון קוריאה. זה השם הרשמי. ואין שום קשר בין השם הרשמי למציאות הרשמית. דיקטטורות תמיד נותנות לעצמן שמות יפים וממש לא קשורים.

לייבאך היא הלהקה הסלובנית הזו, שמותחת את הגבולות האמנותיים בעזרת שימוש בסמלים הזכורים לנו לרעה מהמשטרים הדיקטטורים והפאשיסטים, והכי השם ישמור הנאצים. בקליפים שלהם אנשים במדים צועדים. לייבאך, אגב, זה השם שנתנו הגרמנים ללובליאנה שבסלובניה אחרי שכבשו אותה. תזכורת לרגע שפל בקיומו של המין האנושי. הרגע הכי שפל שלנו כנראה, לפחות בינתיים.

אז אחרי שימוש פרובוקטיבי ממושך, יותר משלושים שנה, בכל הסמלים האלו, מלווה במוזיקה אפלה וקצבית ותכלס מפחידה, מזמינים את הלהקה הזו, שאף פעם לא טרחה להכחיש את הקשר שמנסים לקשור בין החיבור לאסתטיקה של האימה לבין החיבור לאימה עצמה. מישהו במקום שהוא האימה עצמה, החליט להזמין הופעה, שם בצפון קוריאה.

אפשר לדבר על הפוך על הפוך. על הספקטקל (מילה גבוהה חסרת תרגום ממש מוצלח בעברית) שבולע את הכל. על כך שגם התרסה תפורש על ידי חלק כהתרסה ועל ידי אחרים כקבלה. על כך שאני מדבר מסביב אבל בואו נוריד את זה לקרקע: לייבאך. להקה סלובנית. משתמשת במוטיבים פאשיסטיים ונאציים בעשייה המוזיקלית והוויזואלית שלהם. ולא טורחים להסביר שוב ושוב שלא, הם לא נאצים ולא הם לא פאשיסטים. קל להבין שזה משחק. מתיחת גבולות. וכמובן קשקוש. אבל גם קל להגיד לא, זה אסור. זה לא מצחיק. ויש כאלה שיחשבו שאתם רציניים. נו נו נו.

 

 

אז בתדר שבבית רומנו  מוקרן הסרט "יום השחרור" שמתעד את המופע הנ"ל בצפון קוריאה. התדר. חייבים להזכיר את אייל שני. הוא מזויף? הוא רציני? הוא משחק משחק במילים והתנועות וההתנהגות שלו? איך יכול להיות שהפיצה מרגריטה שלו שמכילה רק בצק גבינה ורוטב עגבניות ובלי תוספות בכלל היא כנראה הפיצה הכי טעימה שטעמתי. ולא כולם אוהבים. ואני שבוי. ולכן, כשאני טועם את האוכל שלו, אני מאמין לקשקשת המילולית שלו. כי מי שמכין הכל כל כך טעים חייב להתכוון לזה. אחרת זה לא היה עובד.

ונעזוב את האוכל ונחזור לסרט. ראיתם, אני מקווה, כבר סרטים על צפון קוריאה. זה תמיד מציג את ההתנהלות הבירוקרטית המשונה. את כמויות העובדים שנרתמים לכל נושא. כשכולם לא ממש יודעים מה הם עושים. אז הלהקה מגיעה לצפון קוריאה, ומתכוננת להופעה. הסוף הוא די אנטי קליימקס. כי ההופעה היא באולם יפהפה, אבל מול קהל לא שבוי, לפחות באהדתו ללהקה. אולם מלא של קוריאנים שבוהים בלהקה ולא ממש מבינים מה היא רוצה מהם. חלקם נרדמים, כמו תמיד בסרטים שמתעדים דיקטטורות. כנראה ששינה היא מפלט מתבקש במקום כה מאיים. וחלקם פשוט מסתכלים. לא רוקדים, וממש לא יוצאים מגדרם.

אבל לפני כל זה אנו רואים את ההתנהלות המוזרה הזו של מקום בו כולם לובשים מסיכות כל הזמן. נאסר על הלהקה לצאת ממלון שלהם ללא ליווי. ובכל זאת אחד מהם יוצא. ורואה אנשים שחיים במקום הכה מפחיד הזה. וחלקם נראים מאושרים. כנראה שחלקם אפילו באמת מאושרים. ושטיפת מוח, היא יכולה לעבוד. ואיך נוכל להבין קיום תמידי מלידה במקום כזה. מה חושב אדם שחי במקום כזה? נוכל לנסות להבין, ובטוח שלא באמת נצליח. לא עד הסוף.

והלהקה מצחיקה. כי כשהצפון קוריאנים מספרים להם מה קראו עליהם בתקשורת המערבית הם מזכירים להם מה הם קראו על צפון קוריאה בתקשורת המערבית. ובעצם זו צרה משותפת ללהקה ולמדינה, שניהם מוצגים בצורה מסולפת בתקשורת המערבית המחפשת את הפרובוקציה ומשטיחה את הכל. והצפון קוריאנים מזדהים ומסכימים. רק מבקשים שלא יתנו רמזים נאצים בהופעה ובביקור שלהם. ושלא יצטלמו בפוזות שלא מחמיאות לתמונת המנהיג הדגול קים ג’ונג און. שלא בא להופעה, בסוף.

המון מחשבות, זה מה שמעורר הסרט בעיקר. כי אני משוכנע שיש לנתץ את המשטר האכזרי הזה, כמעט בכל מחיר. ובכל זאת תחת הדיכוי המזעזע הזה ישנה אוטופיה. לא אמיתית כמובן, אבל נחווית באופן אמיתי לחלוטין על ידי חלק מתושבי “אוטופיה” זו. מבלבל לגמרי.


 

ולמחרת הדבר האמיתי, בהתחשב בכך שאין אמת, בתל אביב. הופעה. לייבאך. ברידינג 3. בנמל תל אביב. מקום מצוין להופעות. רואים טוב מכל מקום. נשמע לא רע. אין חימום. אי אפשר לחמם דבר כזה, זה תפוח אדמה לוהט, מבחינה פוליטית כמובן. ממתינים קטנה והלהקה עולה לבמה. דרמה. קלידים ותופים ורעש. ואז הרעש משתלט ואיתו הדיסהרמוניה. והצופה שואל את עצמו, אולי זה הזמן לכבוש את פולין?

אחר כך משתרר שקט ושוב דרמה. תופים תעשייתים עולים. סרטים שמציגים עבר ישן ברקע. ואז מופיע הקול המאיים הזה. ואנחנו מתחילים לזוז בתנועות חוזרות. ויש קול נוגה של זמרת. ליצור ניגוד. ואז שיר הפרטיזנים. בעברית. התייחסות למקום בו אנו נמצאים. על כל השלכותיו. המצעד נמשך וכולנו צועדים בקצב אחיד. בין אלקטרו נוגה לתופי מלחמה מופיעה המילה מוות בענק על המסך מאחורי הלהקה. המוות הוא חלק מהחיים. ואני חושב לעצמי שגם אחרי 30 שנה הקול של הסולן מילאן פראס נשמע אותו דבר. זה קול שאפשר להופיע איתו עד גיל שמונים. על המסך מתחלפים הדימויים ומופיעים להם קוביה וכמה עננים. והכל עוצמתי ומזכיר ומסביר לנו מה מושך במוזיקה התעשייתית. מה מושך בלאומיות, באחדות המדומה, ברעיון המאחד.

 

בין שיר לשיר נשמע קולו המסונתז והמוקלט של מילאן אומר דברים חשובים כמו "We are Laibach" ואז הפסקה. מוזיקה קלאסית וספירה לאחור. רעיון שכדאי לאמץ לדעתי גם בהקשרים מוזיקליים מסוגות אחרות. ואז הלהקה שוב על הבמה והווידאו הוא קיטשי וכולל חדי קרן ואטריות ראמן. מדובר בהטרלה, אבל כזו שאנחנו מעכלים יותר בקלות. אבל זה מזכיר לנו שההטרלה היא הבסיס לכל העניין הזה. קצת עובדים עלינו. קצת שואלים, מה אם? וקצת מזעזעים על מנת לתזכר. זוהי המרדה. ואז ישנה הבקשה שבכותרת: "No Sieg Heiling Please". ושיר. וכולם רוקדים. והסמל המאיים הזה מופיע על המסך. בקטן, לא בהדגשה. ובכל זאת. וגם דגל ישראל, שמתחבר לדגל פלסטין. וההמנונים של המדינות שמתחברים להם יחדיו. ונזכרים מה קורה כשהרעיון הלאומי ה"יפה" הזה מתנגש עם רעיון מקביל לו. והייתה גם גרסת כיסוי לבוב דילן, חתן פרס הנובל לספרות הטרי. והנה הצליל שציפינו לו יותר מכל וידענו שיצביע לנו על סיום ההופעה. "Life is life". ובגרמנית:  "Leiben heist leiben".

מחיאות כפיים סוערות. וחזרה לשגרה. כזו הופעה טובה לא ראיתי כבר.

 

>> האזינו לספיישל לייבאך בקול הקמפוס עם גיא בהיר

תגובות