מגזין

ציניות ארץ-ישראלית עם טאץ' שחור של סדום המודרנית

אריאל בן דב צפתה במחזמר הראפ-בלשי "העיר הזאת" בתיאטרון האינקובטור, והחוויה גרמה לה לכתוב ולחלום בחרוזים

מאת קול הקמפוס. 18-03-2017

תגיות: העיר הזאת, תיאטרון האינקובטור, אריאל בן דב, להקת המופע של ויקטור ג'קסון

מאת: אריאל בן-דב

צילו: יודן עבדאיצילום: יודן עבדאי

אי שם, בין הסמטאות החשוכות של לונדון מיניסטור, נפער פתח. לא מסוג הפתחים שדמיינו בתור ילדים, כאלה שמובילים ליקום מקביל או אפילו עד סין, לא ולא. פתח המוביל למקום שבו נשים יפיפיות מפתות חוקרים פרטיים. מקום בו בקרן רחוב עומד מוכר עיתונים שהוא כפיל של אוליבר טוויסט. במקום ההוא, שנפתח, אם ייכנס לכם משהו לעין ובטעות תשדרו מבט עקום לאיש הלא נכון, ימצאו את גופתכם מגולגלת בתוך שטיח פרסי מאחורי איזה מלון.

אותו המקום הוא זירת ההתרחשות של "העיר הזאת". מחזמר ראפ-בלשי של תיאטרון האינקובטור, שהוא מעין הומאז' לקולנוע פילם-נואר באווירת ה"דאונטאון" של כל עיר בינלאומית גדולה ומגניבה שאי פעם תהיו בה, רק עם הטוויסט הישראלי המתאים שיגרום לכם להרגיש שמדובר בחבר'ה הטובים שלכם מהטירונות. הסיפור, כמו כל סיפור טוב, מתחיל באישה. שמה שרה ובדומה לעיר עצמה, גם שרה מצליחה לסחרר את אי אלו הבאים עמה במגע ולגרום להם לערער בשפיותם של עצמם. הערב, ערב ההתרחשות של המחזה, שרה מגיעה אל משרדו של ג'ו, בלש ממולח שמרבה לנבל את פיו בין הסיגריות אותן הוא מעשן בקצב מדאיג. זהו יום הולדתו של הבלש, ואולי בזכות ההרהורים האסנציאליסטים המתעוררים ביום שכזה, הוא מקלף שכבה ממסכת "הילד הרע" שלו ומתמסר, מבלי להודות אפילו בפני עצמו, לתלתלי הזהב ספוגי המים של שרה, ולדמות "העלמה המצוקה" שהיא מנסה למכור, ושהוא כמובן לא קונה.

העלמה מתניעה את העלילה בבקשתה לחקור את ההיעלמות המסתורית של אחותה, ומתוך סקרנות, יושר בלשי או חולשה לנשים שמזינות את האגו הגברי שלו, ג'ו פותח בחקירה ביחד עם שותפו למשרד ג'ק. השניים יוצאים למסע רדיפה ומוצאים עצמם די מהר בלב ליבו של מחוז הפורענות, הלא היא "העיר הזאת", תוך שהם נפגשים עם שלל בכירי עולם הפשע וגורמי משטרה מפוקפקים. השיח על הבמה מתקיים בתוך העולם המוזיקלי של עיר ששמה לא ידוע, אולם אופייה בונה תבנית אליה הצופים מוזמנים ליצוק את מה שדמיונם מוליד. תושביה חיים בעולם המתקשר באמצעות ראפ ושירה עם מחוות למוזיקה שחורה מניו יורק ועד אטלנטה לצד גדולי המשוררים העבריים.

 

צילוםצילום: פטר קיסקה

אז באיחור של כמה שנים טובות, הלכתי גם אני "להציץ אל תוך הפתח" ולצפות במחמזר הפרינג'-בלשי של חבורת האינקובטור. אחרי שניגבתי את דמעות הצחוק מצדי עיניי, וניסיתי במשך שעות להשתחרר מהניסיון הכושל שלי לחשוב, לחלום ולכתוב בחרוזים (תבינו אחרי שתצפו), סגרתי במאמץ קל את הפתח ומצאתי את העיר הזאת. מעבר להיותה זירת פשע, "העיר הזאת" היא בימת היצר האנושי-חייתי. מבקריה יגלו עולם משולח כל רסן, חסר ערכים או אפילו נימוס בסיסי, בו האדם נכנע אל תשוקותיו, מלוכלכות ככל שיהיו, דרך מניפולציות תככים ומזימות.

הבלש ג'ו, שנחשב לדמות הראשית ומי שנמצא במרכז העלילה, נכנע אל תשוקות בכנות ביקורתית עד כאב, אך עם זאת, אני רואה דווקא בשרה את דמות הליבה. האישה השברירית שיופייה מצליח להסוות את אישיותה הנכלולית, היא נפש רדופה ומלאת סתירות ששרה שיר עצוב. בעיני האישה הזאת היא העיר הזאת. שלנו. נוטפת סקס, סמים וסימני שאלה. ילדה סוערת, מנוכרת, ומעל הכל, בלתי מתפשרת. לא עושה חיים קלים לעצמה או לכל מי שמבקש להצטרף לשורותיה. יש מי שאפילו יקרא לה כלבה. והכלבה הזאת מעמידה את באיה במשחקי כוח בסגנון רולטה רוסית, כשבמטפורה הזו הכדור הוא הרגש והמפסיד הוא כל מי שחושף אותו.

אומרים שמה שחשוב זה הסיפור ולא המספר, אבל כאן המספרים עברו מחדר הכותבים אל עבר קדמת הבמה ולכן אופן ההגשה שלהם מהווה נדבך נוסף ומרכזי בסיפור עצמו. על העיבוד וההפקה המוזיקלית מנצח עומר מור (aka איציק פצצתי) ביחד עם "להקת המופע של ויקטור ג'קסון" שיוצרים חוויה רב-חושית ומעניקים ערך מוסף לעלילה, ואפילו מצליחים להתעלות מעליה.

הקאסט כולו משתתף ביצירת פסקול מהיר וחד, ואם תצליחו לעמוד בקצבו המטלטל תזכו ליהנות ממשחקי מלים ש"מרימים" לשפה העברית על ידי עוקצנות, חוצפה וציניות ארץ-ישראלית עם טאצ' שחור של סדום המודרנית. ברגליים יחפות ותפאורה מינימליסטית מוקפדת, הבמה מעניקה תחושה של פשטות המוכיחה שטקסט יכול להיות עוצמתי וצנוע כאחד, בעיקר בזכות העבודה המוזיקלית יוצאת הדופן. מאיזשהו מקום, הצניעות הזאת גם מזכירה כמה דברים טובים שעדיין קיימים בעיר הזאת, שלנו.

 

 

 

תגובות