מגזין

הצגה כזו עוד לא רקדתם

אריאל בן דב צפתה בשני מופעים של קבוצת "תיאטרון מסתורין" בחלל הבטון של התחנה המרכזית של תל אביב וחזרה נקייה מכל ציניות ומבוכה

מאת קול הקמפוס. 03-02-2017

תגיות: סיקור, במה, מופע, תיאטרון, מחול, Seven, תחנה מרכזית, תיאטרון מסתורין, אריאל בן דב, RAAMSET

מאת: אריאל בן דב

SEVEN מתוך המופע צילום: דוד דקטור

מאז היווסדה בשנת 2007 שואפת קבוצת "תיאטרון מסתורין" לקרוא תיגר על הגדרות הז'אנר החזותי המודרני. היא עושה זאת באמצעות מופעים לא-שגרתיים אשר נשענים על פרשנות מודרנית לטקסטים מיתולוגיים, תוף שאיפה למעורבות מקסימלית מצד הצופה, אותו רואים חברי הקבוצה כשותף פעיל במלאכה.

היצירות האחרונות של קבוצת התיאטרון - "SEVEN" ו-"RAAMSET", נכנסות תחת קטגוריית מופעי "Site Specific", שהם מופעי אמנות שנולדו אל תוך החלל האורבני בו מתקיימים ועמו הם מקיימים דיאלוג פתוח. לצד מופעים אלו, הקבוצה יוצרת גם מופעי-חוצות ומופעים המותאמים לאולם התאטרון.

נדמה שהמילה "טאבו" לא קיימת בעולמם המסתורי של אנשי "תאטרון מסתורין". העירום הרגשי של השחקנים בכל אחד מהמופעים בהם צפיתי מצליח לחדור אל המגירות הסגורות בלבו של היושב בקהל - המשתתף, ולבלגן את הסדר המוכר של קהל-במה-שחקנים. באופן בלתי צפוי, גם במגירות הסגורות שלי משהו זז. כי אין מה לעשות - תיאטרון אוונגרד מחתרתי ששואף לחשוף ולהפשיט את הצופה-משתתף כמעט כמו שמפשיט את שחקניו, הצליח לעשות את זה גם לתל-אביבית המתוחכמת שחשבתי שאני.

דמיינו לעצמכם את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. כן, זו שניסיתם להתחמק מלהגיע אליה בכל כוחכם עוד מאז ימי הצבא. עכשיו דמיינו את עצמכם מטפסים עד לקומה השביעית. הגעתם? יופי. כעת, כשאתם מוקפים בתערוכת הגרפיטי הגדולה במדינה (ישראל, הכוונה, לא תל-אביב) שמעטרת את קירות הקומה, תגידו בלב "ויהי לילה".

SEVEN

לילה, וחושך על פני התהומות שבין גרמי המדרגות של התחנה המרכזית "החדשה" של תל אביב. שם, בין בדלי הסיגריות, חללי העסקים הנטושים ודוכני האוכל הזר מצאה המנהלת האמנותית של "תיאטרון מסתורין", יוליה גיניס, את הדרך לגן-עדן. ואיזה ברי מזל אנחנו שהיא לוקחת אותנו יחד איתה למסע אל תוך הקישקעס של מפלצת הבטון הקודרת הזו. אותו המסע מציג מעין אינטרפרטציה חופשית לפואמה המפורסמת של המשורר והפילוסוף האיטלקי דנטה, ה"קומדיה האלוהית", אותה כתב בתחילת המאה ה-14, המורכבת משלושה חלקים: "התופת"," כור המצרף" ו"גן עדן", והעוסקת בין היתר בשבעת החטאים הכבדים ביותר בנצרות. מכאן החיבור הטבעי לשם היצירה – "SEVEN".

הקשר נוסף לשמה של היצירה הוא מספר הקומות בתחנה. מספר שהוא גם סוג של "סלב" אצלנו ביהדות ובתרבות העולם המערבי בכלל. בנקודת ההשקה הזו היצירה פוגשת אותנו, הקהל, המשתתפים, תוך שילוב של מחול, זמרה, וסיור בחלל. אותו חלל שנמצא ברוב שעות היממה בשליטתם של אוכלוסיית העובדים הזרים של תל אביב, ודווקא בו היא מבקשת להתחבר אל מעמקי התודעה של המשתתף תוך שהיא מקלפת אותו קומה אחרי קומה מבלי לבקש רשות.

שחקני קבוצת מסתורין הם העצמות והוורידים של הקבוצה. הדרך בה הם מתמסרים לדמויות אותם מגלמים ומשווים תחושה שכל מה שקורה, ממש לנגד עיננו, קורה בפעם הראשונה והאחרונה. התמסרותם של השחקנים לחוויה הכללית של כל המצויים בחלל, והפנטזיה שהם יוצרים יחד עם המשתתפים, היא כה אבסולוטית, עד שאני מתקשה לדמיין אותם  כאנשים אמתיים העונים לשמות וחיים מחוץ לחוויית המופע.

בליווי פסקול שרק דנטה בכבודו יכול היה להלחין, הדמויות מובילות אותנו אל מעמקי הבטן הרכה של תל אביב ויוצרים לנגד עינינו משהו כל כך טהור ובתולי, שעשוי כל כך טוב, ועם זאת, אינו עשוי כלל. היצירה מורכבת מאוסף של התרחשויות המותאמות לכל לוקיישן בו הקהל עוצר במהלך שיטוטו, כאשר ברקע הצלילים שמתנגנים מזכירים את החלום האחרון שחלמתם בהקיץ, מהדהדים בין קירות הבטון החשופים ושומרים אותנו על קצות האצבעות. בכל עצירה הטקסט שמוגש לנו בעל אופי ייחודי ושונה מקודמיו, כך שאין לדעת מה או מי מסתתר מעבר לפינה הבאה.

 

RAAMSET

לפני שחזרתי לתחנה המרכזית למנה שנייה של "מסתורין", הבטחתי לפרטנר שאשאיר את הציניות במונית (הבטחה דיי שאפתנית יש לציין), ומשום מה היא דבקה בי ולא שחררה. היא אפילו הביאה איתה את האלטר-אגו שלה - המבוכה. כן, התעוררה בי מבוכה שמקורה בסיטואציה בה לא ברור לי כיצד עלי להתנהג בתור צופה או משתתפת במופע נוסף של הקבוצה, הפעם שמו RAAMSET. הובלנו אל תוך חלל חשוך ומבלבל מעט. בהופעה הזו אין מושבים או כל ניסיון אחר לקבע את קהל המשתתפים. להפך, ניתן לנו החופש לבחור איך ומאיזו נקודה לחוות כל רגע: בעמידה, בישיבה על הברזלים בסגנון "אולד סקול", או על הכתפיים של הפרטנר. זה לא משנה. כאן המשתתף משוחרר לעשות כרצונו, בתקווה שירגיש מספיק בנוח כדי לתת למחשבות את החירות המגיעה גם להן.

גברת ציניות והליידי מבוכה לא נשארו לחגיגה.  שתיהן התפוגגו דיי מהר למשמע הביט הראשון שפתח את המופע. זה שהקפיץ לי את הרגל. ואז את האגן והידיים שהצטרפו, כל זאת כשאני עדיין מקפידה על גבולות הרדיוס האישי שלי בתוך הקהל. לפתע הופיעו היצורים הקסומים, שהמשיכו ללוות אותנו לאורך ההופעה ומילאו את תפקיד המקהלה. לבושים בשיק אנדרוגיני ומצוידים במבטים שטופי זימה הם התהלכו סביבנו. תחילה בוחנים, ואז מכוונים את המשתתפים המתהלכים בתוך החלל, שהוא יצירת אומנות בפני עצמה. חלקי גוף של בובות מפלסטיק, עיטורי קיר בלבוש של שקיות-סופר ומרצפות בשחור-לבן, והכל באווירת "פרעה פוגש את דנה אינטרנשיונל".

 

RAAMSET צילום: דוד דקטור

והנה, הביט השתנה ושינה כיוון, והיצורים החלו לירות לעבר הקהל שהפעם הגיע על תקן רקדנים, טקסט שהוא ספק ראפ ספק ספוקן-וורד. הסיפור החל להתגלגל, ואיתו אנו נכנסים עמוק יותר ויותר אל הפירמידות של RAAMSET. לאורך היצירה בלטו לי שלושה מוטיבים מרכזיים: מצריים, לבבות שנשברים ומתאחדים, והשיא- מוזיקה מטריפת חושים שהכריחה (בקטע טוב) את כלל הנוכחים באירוע לנענע ישבנים כאילו אין מחר. קבוצת "תיאטרון מסתורין" מסכמת את החווירה בצורה מדויקת באומרה – "הצגה כזו עוד לא רקדתם".

את סופו של הסיפור לא אגלה לכם משתי סיבות: הראשונה, כי אני מתנגדת חזקה לממסד הספוילר. והשנייה, היא כי אין שום דבר שכזה. הטקסט של "RAAMSET", כמו של "SEVEN", היה ונותר פתוח. הפרטנר ואני עדיין מתווכחים בנינו על כיוון הנרטיב וכנראה שלעולם לא נגיע להסכמה. דבר אחד בטוח, משערי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב יצאנו שנינו בדילוגים עליזים, מסרבים לתת לדופק שלנו לחזור לטווח הנורמלי.

 

תגובות