מגזין

אוטופיה, דיסטופיה ועידן פוסט האמת

שלישיית ההיפ הופ האמריקאית clipping הופיעה השבוע בתל אביב מול קהל שבוי ומרותק. ברק הלר חיון חזר עם רשמים ומחשבות עמוקות

מאת ברק הלר חיון. 14-12-2016

תגיות: הופעות חיות, סיקור הופעה, hip hop, רעש, noise, נויז, גגרין, california, ביקורת הופעה, Clipping, noise rap, expirimental

 

 

צילום: רז מורצילום: רז מור

אני כבר לא ילד, בכך אין כל ספק. ועם זאת לעיתים אני מתנהג כמו כזה. אותי אבא לקח להופעה שלקיד וידאו אי שם בשנת 1987, והנה כעת השנה היא 2016 ובכניסה למועדון הגגרין שמסתתר לו בחצר לא אירופאית שבשכונת פלורנטין עומדים בין השאר הורים וילדים בתור להופעה של clipping האמריקאיים.

מהר מאד מתעוררת בעיה בכניסה, שהרי לילדים אין תעודת זהות (כי הם ילדים) ומסיבה זו קשה להם להוכיח לקופאית שהם אכן הם. העדות של האב שאיתם לא מספיקה, צריך תמונה, אפשרי מהדרכון. כי דרכון ברורררר שיש להם. תעודת זהות רק בהמשך... "אבא, קח אותי למופע נויז-ראפ קליפורני בבקשה"! "בשמחה בני, וגם אני עף עליהם"!

ובפנים צפוף. המון אנשים (ונשים וטף) באו לראות את השלישייה המתכנה clipping, שיוצרת ראפ אלטרנטיבי. מה זה אומר בעצם? בעיקר שסולן ההרכב דויד דיגס (שהוא גם הכוכב הגדול של מחזמר ההיפ הופ "המילטון" שכובש בימים אלה את בימות ברודווי) מרפרפ ממש, אבל ממש מהר, ואלינו הוא הגיע עם פרוייקט הצד הפרוע שלו. באמת פרוע. לצידו המוזיקאים ויליאם הוטסון וג'ונתן סנייפס מנגנים, בעזרת מחשב וציוד אנלוגי, מוזיקה ספק נפלאה וספק מחרידה וקיצונית. נראה לי שאבא שלי לא יאהב. אבל כאמור, בקהל נצפים כמה וכמה אבות שממש אבל ממש אוהבים.

ההופעה הקליפורנית הזו היא ספק קקפוניה-נויז וספק יצירה מוזיקלית. אבל מה שבטוח הוא שיש לה ולהם נוכחות, בין אם במרכז ובין אם בשוליים. לי זה הזכיר את ההרכב הישראלי המעניין  mad & lost בו אחד מנגן על שלל מכשירים והשני צועק/מדבר/שר. 

טוב, הנה זה מתחיל. ההרכב עולה על הבמה ובין רגע הקהל תחת מתקפה. הטיונים לעיתים מינימליסטים ולעיתים מקסימליסטים. המוזיקה של קליפינג רקידה ואז פתאום נשברת. ומעל לכל, הסולן דויד הוא לא פחות ממלך על המיקרופון. איזה flow, איזו מהירות. הקהל המגוון בגילאיו מכיר את המילים וצועק יחד איתו, וכמקובל בז'אנר הוא עוצר, מפנה אליהם המיקרופון ונותן להם לצרוח, ואז צורח חזק יותר ומתגבר על כולם יחד. אבל הוא מתאמץ ומזיע, ממש מזיע.

זה מרגיש מאד אמיתי. פתאום משומקום הקול שלו מתעוות והופך ל"צ'יפמאנקי" על גבול הלא אנושי. זוהי רבותיי תרבות השוליים שתמיד תמשיך עם הקיצוניות והאגרסיביות שלה, גם אם היא מגיעה באריזת נויז-ראפ קליפורני. וכל השאר מסביב? כולם ימשיכו כרגיל. 

 

צילום: רז מורצילום: רז מור

ובכל זאת, מרגישים את זה על העור. זה מלא ברגש. סוג של חוויה אנתרופולוגית מסחררת ומהירה כמעט כמו הקצב של דויד, והנה אחרי הפסקה של שנייה וחצי ההופעה מסיימת וההרכב עולה תיק תק להדרן לשיר אחרון.

על הבמה ניצבת חללית ענקית. החללית שמספרת את הסיפור של האלבום האחרון של הלהקה ששמו "splendor & misery". האלבום למעשה מספר את סיפורו של ניצול יחיד בספינת חלל שהובילה עבדים ממקום למקום, ואותו הניצול מתאהב במחשב של הספינה, ויחד הם מחליטים לברוח מהציביליזציה, מהתרבות. אותה התרבות שהחזירה ומקדשת את העבדות.

האם זה נגמר? האם זו פנטזיה או מציאות? האם מי שנבחר לשלטון הוא משוגע-לא-מזיק או המשוגע שיגמור עלינו?

ההופעה הזו הצליחה להעלות בי או להדהד בראשי את שאלות האוטופיה והדיסטופיה ועידן פוסט האמת. על תרבות שוליים קיצונית, שככל הנראה תפקידה לעורר בנו כקהל שספק צופה וספק משתתף - מחשבה וספק. וכל זה בשעה פלוס מינוס. מחיאות כפיים. תודה רבה.

 

 

תגובות