מגזין

מסיבה פרטית

"אנחנו עושים מוזיקה מהסיבה הכי אגואיסטית בעולם: בשביל עצמנו", אומרים צורי מסיקה ומרסל איפרגן, מוזיקאים עצמאיים ואוטודידקטים. 30 השנים המפרידות ביניהם לא מפריעות להם להסכים על מהות הגרוב ועל איך הוא צריך להישמע

מאת עדית אזולאי. 16-10-2016

תגיות: צורי מסיקה, מרסל איפרגן

 

למרסל איפרגן וצורי מסיקה יש אהבת אמת שאינה תלויה בדבר, למעט גיטרה וסט תופים. 30 השנים שמפרידות ביניהם מצטמצמות למרווח קונסוננטי מושלם ברגע שהם מתחילים לג'מג'ם ביחד, מתוך אהבה טהורה למוזיקה ולבריאה שלה.

גילוי נאות: את שניהם אני מכירה כבר מספר לא מבוטל של שנים, והחלטתי לנצל את הבמה ולהביא את הסיפור שלהם, כיון שנראה לי שבשלה השעה לחשוף את היופי שהם מנגנים לאוזניים נוספות, רבות ככל האפשר. במילים אחרות, אותו רצון אגואיסטי-אלטרואיסטי מוכר לחוות הנאה קולקטיבית ממוזיקה-פצצה הורה לי לשכנע את שניהם לספר קצת על עצמם ולשחרר לרשת כמה קטעים לטובת ציבור המאזינים. אז בואו נתחיל.

 

בתפקיד המבוגר האחראי: מרסל איפרגן, AKA  ""Groove Guru 

מרסל איפרגן נולד בקזבלנקה בשנת 1955. בשנת 1962, כשהיה בן 7, עלה עם משפחתו לישראל והם התגוררו בבאר-שבע. הוא התחיל לנגן בגיל 13 על שתי קופסאות קרטון שתיפקדו כסנר והיאט, וקופסת פח שימשה כתוף בס. את כל מה שניגן על המערכת החדשנית הזאת הוא למד מהאזנה לתקליטים של דיפ-פרפל, סנטנה ושות', במקלט ששימש כמקום המפלט לצעירי השכונה.

"בשלב מסוים השאלתי סט תופים אמיתי מחבר והקמנו הרכב שכלל את אחי המוכשר על הגיטרה, וגם זמר ובסיסט. ניגנו חומרים של גראנד פאנק ריילרואד והופענו במועדון "המרגליות" בבאר-שבע".

כשהשתחרר מצה"ל קנה מרסל את הבונגוס הראשונים שלו וגם עליהם למד לנגן משמיעה: "הושפעתי מאוד מסנטנה, מסלסה וממקצבים דרום-אמריקנים ונשאבתי לעולם הפרקשנס. בשוויץ, אליה היגרתי עם אשתי דאז, קניתי את הקונגוס הראשונים שלי, LP קלאסיק מפיבר בצבע אדום. בבקרים עבדתי כנהג בחברה לאיסוף קרטונים והייתי מדמיין מקצבים ופרדידלים ואחרי העבודה הייתי טס הביתה ומרביץ סשן תיפוף של שעתיים-שלוש".

 

מסביב לעולם על הקונגס

בשנתיים הבאות הופיע מרסל עם הרכב מקומי שניגן בעיקר פיוז'ן וג'אז מודרני, ועם שובו לישראל המשיך להופיע עם הרכבים שונים וגם ללמד תופים וכלי הקשה בקונסרבטוריון העירני של באר-שבע. בהמשך עבר לתל-אביב והצטרך ליונתן מילר ולהקת תילתן להופעות ברחבי הארץ ובפסיטבל הג'אז באילת, וגם הספיק לנגן בפריז במשך שנה.

"בשלב מסוים התקשרו אלי מלהקת המחול של ניר בן-גל וליאת דרור והזמינו אותי להצטרף כנגן חי במופע 'מערבולות התשוקה'. זה היה מופע מיוחד מאוד שבו גם הרקדנים תופפו במהלך הריקוד וסיבוב ההופעות ברחבי העולם נמשך כשנה וחצי. כשחזרנו לארץ המשכתי ללמד תופים וכלי-הקשה ולנגן עם הרכבים שונים, ובסביבות שנת 2000 הכרתי את צורי, דרך חבר משותף שלנו, שגר אז בחוות בודדים בנגב."

 

 

בתפקיד ילד-הפלא: צורי מסיקה, AKA "Magic Fingers"

צורי מסיקה, שהיה אז בן 19 וצעיר ממרסל ב-30 שנה, היה "כישרון גדול אבל חסר נסיון", כדברי מרסל. צורי נולד ב-1985 באשקלון והתחיל לנגן בגיל 17 על גיטרה קלאסית שהשאיל מחבר. "אמא שלי תמיד אמרה שהיא חלמה לרשום אותי לחוג גיטרה, אבל לא היה לה כסף. כשהגיטרה הראשונה הגיעה אלי נסחפתי באופן מיידי והתחלתי ללמוד מכל מי שהיה בסביבה ומהאזנות למוזיקאים אחרים. הנגינה וגם הכתיבה של המילים פשוט התפרצו ממני, באופן לא צפוי לחלוטין."

30 השנים שמפרידות בין מרסל לצורי מפרידות גם בין דיפ-פרפל וסנטנה ל-U2, החברים של נטאשה, אהוד בנאי, פורטיס וסחרוף ואמנים נוספים שצורי הושפע מהם בשנות ההתבגרות שלו. "כשהכרתי את מרסל התברר לי שככל הנראה נולדתי בעשור הלא נכון. הוא הכיר לי את צ'יק קוריאה, האחים אולמן, ג'ורג' בנסון, ז'אקו פסטוריוס, ג'ון בונאמאסה – דברים שהדליקו לי את העכוז".

 

כל אחד צריך גרוב-גורו

חלפו כמה שנים טובות עד שההיכרות הראשונית בין השניים התגבשה למפגשים קבועים: "התחלנו פשוט לג'מג'ם ביחד, בלי כוונה או כיוון. נפגשנו יותר ויותר, הקמנו אולפן ביתי ורוב הציוד בכלל לא היה שלנו, אבל הסאונד התחדד והתחלנו לגבש קטעים ולהעמיק את האיכויות שלהם. כשהאזנו להקלטות של הקטעים הראשונים שניגנו ביחד – נדלקנו לאללה, זה נשמע כמו מוזיקה שחורה אמיתית, עם טונה גרוב".

הדינמיקה בין השניים, כאמור, אינה צפויה או מתוכננת, ומתבססת בעיקר על הזמן הפנוי שלהם. צורי, היום בן 31, אב לשלושה ילדים ועובד בשתי חברות היי-טק, מנצל כל דקה פנויה ליצור עם מרסל: "אנחנו שנינו חמי-מזג ויוצרים בלהט וברעש גדול, עם הרבה צעקות באולפן, אבל בסוף תמיד יש הרמוניה, יש איכות מסוימת שאנחנו לא מתפשרים עליה. זה כמו מעבדה. מוסיפים דברים, משמיטים דברים, מכניסים לתוך המבחנה ומשקשקים ולא תמיד יודעים מה יוצא".

 

צורי מעיד שמרסל הפך להיות הגורו שלו בכל מה שקשור לקצב ומקצב, ולא רק על כלי ההקשה: "יש לו השפעה על האופן שבו אני ניגש לגיטרה, על איך שאני מחזיק אותה ופורט עליה – כל הגישה שלי השתנתה מאז שהתחלנו לעבוד ביחד. מרסל הוא מלך הקצב והוא מדויק מאוד, עם משמעת חזקה מאוד. הקצב שלו יציב כמו מטרונום וזה לימד אותי איך להכניס משמעת למוזיקה שלי ולהתמקד ביצירה."

 

 

הקליק הוא הקליק הוא הקליק

ההתמקדות ביצירה היא למעשה ההתמקדות במה שהם מכנים "קליק": "אנחנו מתחילים לנגן ולאלתר, ומחפשים את הרגע שבו שנינו מתרגשים, הרגע שמדליק אותנו, ואז אנחנו בודקים את ההרגשה, את הקצב. לא אכפת לנו שזה נשמע ישן או שזה לא מיינסטרים – ההפך", אומר צורי. "לדעתי רוב המוזיקה של תקופתנו הגיעה לפאזה סטרילית מדי, כל כך נקייה ומסונתזת שזה מרגיש כאילו המוזיקאים לובשים חלוקי מעבדה ומגנים עם כפפות לטקס".  

חלוקת התפקידים ביניהם מוגדרת אך גמישה, ונבנתה במהלך הסשנים המשותפים: מרסל הוא מנכ"ל מחלקת הקצב ואחראי על ההפקה המוזיקלית ובניית תפקידים לכלים נוספים. צורי מנגן על כל סוגי הגיטרות ומשחרר לעולם לחנים ומלודיות חדשות לבקרים, תורם את חלקו להפקה המוזיקלית ומטפל בכל הפן הטכני של עבודת האולפן הביתי.

מדי פעם, כשהם בונים תפקידים לכלי נגינה נוספים, הם מזמינים נגנים להקלטות ו"כל נגן מוסיף נדבך שמעשיר את הקטע ומשנה אותו", הם אומרים. "זה מרתק לשמוע איך קטע מתחיל ולאן הוא מגיע. על אף התנאים הביתיים שאנחנו עובדים בהם אנחנו שואפים להשתפר יותר ויותר ולהגיע לדיוק מקסימלי גם במיקס ובמאסטרינג".

 

רק כעת, אחרי שש שנות נגינה אינטנסיביות משותפות, מרגישים השניים שיש להם שישה קטעים שאפשר לשחרר לאוויר העולם (תחת לחץ פיזי מתון מצידי, כמובן). לדברי צורי, הפיתוח של כל הקטעים נעשה במקביל, בעבודת רוחב ולפי המוזה שנחה עליהם באותו יום: "אנחנו עושים מוזיקה מהסיבה הכי אגואיסטית בעולם: בשביל עצמנו, ואנחנו מאוהבים במוזיקה שלנו. אנחנו אוהבים את הטעויות, את ההקלטות לייב, את רעשי הרקע של "תנאי השטח", את כלי הנגינה. החספוס הזה נותן לנו תחושה של רטרו, כאילו המוזיקה הוקלטה בטייפ 16 ערוצים. וזה מה שאנחנו מחפשים."

 

מרסל וצורי שמחים לצרף נגנים לסשנים שלהם. אתם מוזמנים ליצור איתם קשר:

marcel.ifargan@gmail.com

tzrmes@gmail.com

 

 

תגובות