מגזין

בהופעה של הנוער המחתרתי

הרכב הפוסט-פאנק-שוגייז The Underground Youth הגיע ממנצ'סטר להופעה אחת באוזןבר בתל אביב. נמרוד הלברטל עמד בשורה הראשונה מול הרמקול וחזר עם צפצופים באוזן

מאת נמרוד הלברטל. 19-05-2016

תגיות: הופעה, ביקורת, ביקורת הופעה, The Underground Youth, אנדרגראונד יות'

 

צילום: נמרוד הלברטלצילום: נמרוד הלברטל

מה שתפס את תשומת ליבי לראשונה היא הנוכחות הבימתית של אוליה דייר. עומדת מאחורי הלהקה. למרגלותיה שני תופים. היא גבוהה. לבושה שחורים. מעניקה לביצועים של The Underground Youth את גבולות המסגרת בהם ינגנו. לפניה, קרייג דייר, לבוש בחולצה גזורה קצרה. מכנסיים שחורים ארוכים. שניהם מנהלים דו שיח לא ורבלי במשך כל ההופעה. מגבים אותם משני הצדדים פרנצ'סקו ואני (Throw Down Bones) ומקס ג'יימס (Johnny Marr), שניהם לבושים במכנסיים שחורים וחולצות שחורות. עטופים במעילי עור. שיערם משוך אחורה.

ההרכב שהוקם על ידי דייר במנצ'סטר בשנת 2008 צמח מתוך גל מוזיקת הרוק האלטרנטיבי שמזוהה עם העיר האנגלית. ההרכב מגיש תערובת של פוסט פאנק ושוגייז אך הם מגיעים בהופעה שלהם אף למחוזות הנוייז. כיאה להרכב אינדי אמיתי, שיטת העבודה שלהם היא בסגנון DIY  (עשה זאת בעצמך) שהפכה לאחת השיטות הנפוצות עם התפתחות הטכנולוגיה והאפשרות של הקלטה, מיקס ומאסטרינג באיכות גבוהה בבית. גם לאחר שחתמו בלייבל Fuzz Club Records, הם שמרו על הצליל המיוחד שלהם. אמש הם הגיעו להופעה אחת בישראל, שנערכה באוזןבר בתל אביב.

יש וייב אפל מאד בהופעה של הנוער. הצליל שלהם לאורך ההופעה משתנה, נע אל עבר הקצה יותר ויותר ואז חוזר לנקודת ההתחלה. פרצי אנרגיה כהקדמה לכמעט כל שיר. ההופעה מתחילה ברצף שירים שכאילו נלקחו מהתקופות האפלות של הניו-ווייב של שנות השמונים. כולם בפנים חתומות. את רוב השיר הם מעבירים בנפרד. כל אחד עסוק בחלק שלו בביצוע.

צילום: נמרוד הלברטלצילום: נמרוד הלברטל

לוקח זמן להיכנס לראש של דייר. אבל איפשהו בחלק השני של ההופעה, כשהלהקה מתרחקת מהצליל הניו ווייבי ופוסעת לקול התופים של אוליה אל עבר המחוזות של הנוייז והשוגייז, גלי הדיסטורשיין מהגיטרות עוטפים אותך בענן של רעש נעים שמכניס אותך לטראנס רוקנ'רולי.

דייר יורד ונעמד בתוך הקהל בקדמת הבמה. מבט אחד חטוף אל עבר אשתו והוא נעטף בהמון הקהל. המצלמות נשלפות והוא מואר לפרקים על ידי הבהובי הפלאש. פרנצ'סקו ומקס יורדים גם הם מהבמה וישר נבלעים בתוך ההמון. על אף גובהם, לא רואים אותם. צווארי הגיטרות החשמליות שלהם הם האינדיקציה היחידה למקומם, כמו מצוף המסמן איש בים סוער. אוליה נשארת לבדה על הבמה, מתופפת בחוזקה בקצב קצוב. בקצב משתנה. כמו מלכה השולטת על נתיניה.

השיר מסתיים והלהקה חוזרת לבמה. הדרן קצר וזהו. המופע מסתיים. אתה יוצא החוצה מהאוזןבר עם צפצופים באוזן שלא עוברים גם יום אחרי. זה המחיר שמשלמים על עמידה בשורה הראשונה מול הרמקול.

 

תגובות