מגזין

וירטואוזיות ואמת של סאונד שכמעט נשכח

מוזיקה שחורה, בלוז, אלקטרוניקה קלה, הרבה גרוב וקצב, וגם רית'ם נ' בלוז כמו שבאמת התכוון המשורר. קבלו את אלבומי השנה של נועה ברודצקי

מאת נועה ברודצקי. 24-12-2015

תגיות: סיכום שנה, מצעד, Alabama Shakes, 2015, Leon Bridges, Branko, D'Angelo, Bomba Estéreo

 

Alabama ShakesAlabama Shakes

שנת 2015 מראה סימנים אחרונים של חיים, וכהרגלנו בקודש, בקול הקמפוס אנחנו מסכמים את המוזיקה האלטרנטיבית של השנה. בשבועות האחרונים עברו עורכי ושדרני התחנה על רשימה בת שלוש ספרות שהכילה את כל האלבומים הראויים שיצאו השנה מסביב לעולם, ואחרי עבודה מאומצת, ויכוחים ודיונים סוערים, השארנו לכם 60 אלבומים שעשו לנו את השנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לצמצם את הרשימה ל-20 הגדולים של 2015. איך עושים את זה? נכנסים לממשק ההצבעה, בוחרים עד חמישה אלבומים, ומאזינים למשדר הסיכום החגיגי, שייערך ב-31 בדצמבר בשעה 17:00, ואותו יגישו אסף בן-קרת, שחר זלצמן, רודי קיסלר והדר זילברשטיין.

אם אתם עדיין מתלבטים וההחלטה קשה, הנה הבחירות של נועה ברודצקי:

 

Alabama Shakes - Sound & Color

אלבמה שייקס הגיחו לחיינו בפברואר 2012 עם הסינגל האלמותי “Hold On”. לימים מסתבר ששיר זה נולד תוך כדי הופעה באחד הברים הקטנים באלבאמה - כשהלהקה מג'מג'ת עם הסולנית והנשמה של ההרכב בריטני האוורד. אגב, סתם ככה בשביל לסבר את האוזן - בריטני היא גם בין הזמרות הכי גדולות שידעה דורנו. לא אני לא מגזימה.

לאחר פריצה שכזו צאת אלבום הבכורה היה רק עניין של זמן, למעשה חודשיים בלבד וכבר באפריל “Boys & Girls” יצא לאוויר העולם. בין האלבום הראשון והמצויין לשני עברו שלוש שנים של ציפייה מצד המעריצים. הציפייה היתה מלווה גם בחשש. כאמור, האלבום הראשון היה מצויין, מרגש, משלב בין רוק לבלוז ומשלב בתוכו גרוב קליט ונעים. כעת הלהקה הייתה צריכה לבחור איך הם מנצלים את המומנטום הזה. החשש היה מכך שיבחרו בדרך הקלה - ייחקו את ההצלחה שוב באלבום השני ולא יחדשו כלום.

איזה מזל שבריטני אמנית בכל רמ"ח אבריה ואינה מסוגלת לזייף דבר, ובטח שלא את האמנות שלה. "Sound & Color" יצא בדיוק שלוש שנים לאחר הראשון, באפריל 2015, והביא איתו טקסטים יותר קשים, מקצבים פחות קליטים והרבה יותר בלוז מרוק. התוצאה היא אלבום שמקבל משמעות מלאה רק לאחר מס' האזנות - לא מיינסטרימי, יותר שקט, פחות קליל ובעיקר אמיץ כמו שאנחנו מצפים מלהקה שפרטה על מיתרי המאזינים בווירטואזיות ואמת של סאונד שכמעט נשכח.

 

D'Angelo - Black Messiah

"Black Messiah" יצא בשלהי 2014, לכן עכשיו, בצורה לא מאד אלגנטית, אני פשוט מרמה. בלי בושה נתפסת על עניין טכני (שה-15 בדצמבר 2015 כל כך קרוב ל-1 בינואר של 2016) ולכן כותבת על אלבום משנה שעברה כאילו יצא השנה. אבל העניין הטכני הזה ממחיש את התהליך שאני עברתי עם האלבום. שבועיים של נסיונות בבית מצד זוגתי שתחיה, כל פעם בסיטואציות אחרות, להשמיע לי שיר אחר מהאלבום ובכך בלי לשים לב ומתחת לראדר אני מתאהבת במשיח השחור. באלבום הזה אפשר למצוא היפ הופ, גרוב, אלקטרוניקה קלה עם סאונד תעשייתי רך, ובעיקר רית'ם נ' בלוז בכוונתו האמתית של הז'אנר (בניגוד לכוונתה של הפרחה המצוייה שמבקשת R&B מהדיג'יי בתחילת ערב). כך בעצם האלבום מתאים בזמן בוקר עייף, בערב על בקבוק יין אדום, כפרומו של ערוץ 2 וגם שג'יילס פיטרסון שם את "Betray My Hear" ב-3:00 בלילה ברחבה המרכזית של הבלוק.

 

Leon Bridges - Coming Home

לאון ברידג'ס נולד בטקסט בשנות ה-50. כאילו, לא באמת. בת.ז שלו כתוב 13 ביולי 89 - דבר שלכאורה הופך אותו לבן 26 בלבד, אבל אני לא קונה את זה. יש פה קונספרציה אמריקאית ומישהו שם יודע את האמת; מראה, סאונד וקול צלול כמו שלו היה קיים רק בשנות ה-50 וכל נסיונות להביא סאונד כזה נכשל או פשוט היה נשמע כחיקוי פחות מוצלח מהמקור.

כמובן שנזכיר כאן את איימי ווינהאוס שגם החזירה סאונד דומה, אבל היא עשתה את זה בדרך הייחודית שלה וגם באיזשהו אופן מידרנה (מלשון מודרני), את הסאונד הישן. לאון ברידג'ס לא עושה שום דבר מודרני, הוא לגמרי שם בתקופה ההיא שהגברים היו גברים, הנשים היו נשים והכל מסביב היה עם סטייל הורס.

 

Branko - Atlas

אטלס הוא אלבום הבכורה של ברנקו, שביום יום הוא חלק מההרכב שמלווה את פסקול של חיי, אם נדייק מסיבותיי – בורקה סום סיסטמה. השפעות ההרכב, שהן בעיקר BPM גבוה, באסים כבדים וקללות בפורטוגזית, נשמעים בבירור באלבום. בנוסף לאלו אפשר להבחין במכוונות של ברנקו לאוזן הקלאבית ולכן לצד ההשפעות מוזיקה מן העולם הוא שילב סאונד אורבני עם זליגות טכנו, היפ הופ שלעתים נוטה לטראפ, ושיתופי פעולה מעניינים  (SKIP&DIE הוא בין ההבולטים מביניהם). כיאה לאלבום ראשון ברנקו לא יצר יצירה הומוגנית וניתן לשמוע גם כמה הבלחות של טרקים נעימים, מלטפים ואפילו שימשיים שלא אופיינים לאלבום.

אני לא אשקר, כמה ימים לפני כתיבת מילים אלו נתקלתי באלבום המלא ולכן אולי הכתיבה עליו כאחד מאלבומי השנה שלי היא רק עניין של טיימינג, ועוד חודשיים לא תשמעו אותו במערכת שלי. ימים יגידו, אני באמת לא יודעת, אבל מה שאני כן מבינה הוא שברנקו כאן להישאר ויש לו רבדים שעדיין לא חשף.

 

Bomba Estéreo - Amanecer

ההרכב הקולומביאני "בומבה אסטארו" קיים עוד כבר מ-2005, אז יצא אלבום הבכורה "Volumen 1". בהשוואה לעידן הפיוז'ן שאנחנו נמצאים בו הסאונד שלהם יחסית פשוט להגדרה. מאז ועד עכשיו הם עושים אלקטרו טרופיקל טהור – מה זה אומר? תקליקו פליי על כל אחד מהשירים שלהם, בין אם הוא מקפיץ או רגוע ותבינו לבד. ב-2009, כשיצא אלבומם השני "Estalla / Blow Up", הם הצליחו לייצר את הלהיט שלהם ב-ה' הידיעה,  "Fuego". 

למרות שגם באלבום הרביעי "Amanecer" הם לא הצליח לייצר קטע כל כך חזק כמו "Fuego", יש בכל זאת הרגשה שהוא אלבום חשוב בהתפתחות שלהם. בומבה אסטארו לוקחים כאן את הסאונד שלהם צעד אחד קדימה - נשאירים עם אלקטרו הטרופיל הטהור ומשלבים בו מקצבים נוספים ואלמנטים ייחודים אחרים. לרוב התוצאה היא נעימה לאוזן, מזיזה רגליים וזורקת סאונד צבעוני בלבן של העין, אך לפעמים האלבום גם חוטא בסאונד לטיני קיטיץ', דבר שיכול גם להסביר את שיתוף פעולה האחרון של ההרכב עם וויל סמית'. 

 

 

השתכנעתם? חושבים בדיוק ההיפך?

הנה ההזדמנות שלכם להצביע ולהשפיע

 

 


 


תגובות