מגזין

המוות מעולם לא נשמע יפה כל כך

רוק, פולק, דרים פופ ואלקטרוניקה - אם עדיין לא החלטתם מהם אלבומי השנה שלכם, הנה הבחירות של בן אליעד

מאת בן אליעד. 20-12-2015

תגיות: Foals, סיכום שנה, Sufjan Stevens, Bjork, Björk, מצעד, beach house, 2015, Sleater Kinney

 

Photo by Tyler CraftPhoto by Tyler Craft

שנת 2015 מראה סימנים אחרונים של חיים, וכהרגלנו בקודש, בקול הקמפוס אנחנו מסכמים את המוזיקה האלטרנטיבית של השנה. בשבועות האחרונים עברו עורכי ושדרני התחנה על רשימה בת שלוש ספרות שהכילה את כל האלבומים הראויים שיצאו השנה מסביב לעולם, ואחרי עבודה מאומצת, ויכוחים ודיונים סוערים, השארנו לכם 60 אלבומים שעשו לנו את השנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לצמצם את הרשימה ל-20 הגדולים של 2015. איך עושים את זה? נכנסים לממשק ההצבעה, בוחרים עד חמישה אלבומים, ומאזינים למשדר הסיכום החגיגי, שייערך ב-31 בדצמבר בשעה 17:00, ואותו יגישו אסף בן-קרת, שחר זלצמן, רודי קיסלר והדר זילברשטיין.

אם אתם עדיין מתלבטים וההחלטה קשה, הנה הבחירות של בן אליעד:


Sleater Kinney – No Cities to Love

אלבום הרוק הטוב ביותר של השנה, נקודה. לא אלבום הרוק הנשי, לא אלבום הרוק הפמיניסטי, גם לא אלבום ה- Riot grrrl הטוב ביותר. הטריו המצוין של קארי בראונסטין, קורין טאקר וג'נט וויס כבר מזמן לא זקוק לתיוגים כאלה או אחרים באלבום הראשון שלהם מזה כמעט עשור. גם לא מדובר באלבום הקאמבק של השנה, מכיוון ש- No Cities to Love רחוק מלהעלות ניחוחות של נוסטלגיה עבשה ושובע, אלא ממשיך מאותה נקודה שבה הפסיקו: "שיניים חדות בלסת שבורה. רעבה, אך אני אמשיך לרעוב" זועקת טאקר ב- Fangless, והרעב הזה נשמע היטב ב-32 דקות שמרכיבות את האלבום - מטח של רוק'נרול כועס, חד, מושחז ומדויק, עם גלונים של אנרגיות. וכמה כיף לשמוע שוב את הריפים של בראונסטין ולזכור שמדובר לא רק בשותפה החיננית של פרד ארמיסן מ"פורטלנדיה", אלא גם באחת מגיבורות הגיטרה המשמעותיות בשטח.

 

Sufjan Stevens  - Carrie & Lowell  

בחייה, קארי בארמס לקחה חלק מאוד קטן בחייו של סופיאן סטיבנס. המחלה הסכיזופרנית ממנה סבלה הקשתה עליה לתפקד כאימא ברגעים המשמעותיים של בנה, והיא כמעט הפכה להערת שוליים בחייו של הסינגר-סונגרייטר המחונן. אך דווקא במותה, אחרי מחלה קשה, היא היוותה השראה לאחד משיאי היצירה שלו. אחרי האורקסטרות הצבעוניות של Illinois ו- The Age of Adz, חוזר סטיבנס לשורשי הפולק של תחילת דרכו, באלבום שהוא לא פחות מרכבת הרים אמוציונאלית; אסופה של סיפורים קטנים ועדינים השזורים סביב מעגלים שנפתחים ונסגרים בחייו של סטיבנס  דרך האבל על מות אמו. מחרדת הנטישה בילדותו  ב-Should Have Known Better, דרך הקינה המצמררת של -Fourth Of July, בין מחשבות אבדניות ב - The Only Thing ועד לאיסוף השברים ב- No Shade in the Shadow of the Cross. המוות מעולם לא נשמע יפה כל כך כפי שהוא נשמע לאורך Carrie & Lowell.

 

Foals  - What Went Down

ל-יאניס פיליפקיס וחבריו נדרשו שלושה אלבומים כדי לגבש  את הדי.אן איי שלהם, ולבדל את עצמם הרחק משאריות זרם ה-Post-punk Revival של העשור הקודם: יקום מוזיקלי הסובב על סקאלה רחבת ידיים שיכולה לנוע באלגנטיות מפוסט רוק דרך דאנס-פאנק ועד להשפעות אוונגרדיות. יקום שהמשיך להתרחב בכל אריך נגן, אבל באלבומם הרביעי הגיע לכדי סופר נובה של ממש. ההפקה ההדוקה של ג'יימס פורד לקחה את הרעב והאנרגיות של החבורה האוקספורד בדיוק למקומות הנכונים, והפכה את What Went Down לתצוגת תכלית של להקה הנמצאת בשיא כוחה. הכתיבה וההגשה של פיליפקיס עלו ליגה, חטיבת הקצת ורסטילית וגרובית לעילא, עבודת הגיטרות ממשיכה להניע את השירים המצוינים, ו-Mountain at My Gates הוא מסוג הקטעים שיכול להכיל אנרגיות של אצטדיונים. What Went Down הוא אלבום שמשדרג את Foals מחביבי האינדי לשורה הראשונה של הקליברים הגדולים בבריטניה.

 

Björk – Vulnicura

כשאוחזים בעטיפת אלבומה התשיעי של ביורק, אפשר ללמוד הרבה על היצירה של Vulnicura עוד לפני שמאזינים לתו הראשון. בעיצוב מינימליסטי, הרחק מהאבסטרקטיות של קודמיו, מופיעה הזמרת האיסלנדית עם הילה על ראשה, כקדושה מעונה,עם ידיים מונפות וחור עמוק בבית החזה, כמו הזמנה להיכנס ולראות מה נותר מהלב שנכתש עד אבק. הפרידה הקשה מבן זוגה ב-15 השנים האחרונות ואבי בתה הולידה את אלבומה האישי והאינטימי ביותר של ביורק. "נפשי קרועה, רוחי שבורה", היא שרה ב-Black Lake, אוספת שברים ומכסה פצעים בשכבות על גבי שכבות של רוך וקושי, כשהיא חוזרת לסאונד של והאסתטיקה של  Homogenic המופתי. מחד תזמורות כלי מיתר שמלוות את קולה והעדין ומאידך ביורק מגייסת שניים מהכוחות העולים במוזיקה האלקטרונית (Arca  ו- The Haxan Cloak).שיעניקו את האטמוספרה המושלמת לרגעים הקלסטרופוביים והכאוטיים ביותר. אלבום שדורש מאיתנו תובענות רגשית וטוטלית, אבל החוויה לא פחות ממהפנטת.



Beach House – Depression Cherry

זה קל מאוד עבור מוזיקאים להתפתות לפתח את היצירה שלהם למשהו יותר גדול ממה שתכננו במקור. התקליט הקודם של צמד הדרים-פופ סימן מעבר לסאונד עם יותר נפח, כלי מיתר ואשכרה מתופף בשר ודם שהחליף את מכונת התופים שליווה את הלהקה עוד מתחילת דרכם בבולטימור. וזה לא שהאלבום היה רע, אבל נדמה כי זה ערער את חומות הסאונד העדינות שאפיינו את המוזיקה של ביץ' האוס והפך אותם לכדי עוד הרכב אינדי מן המניין. Depression Cherry (בנוסף לאלבום ההמשך Thank Your Lucky Stars שיצא בהפתעה חודשיים לאחר מכן) הוא חזרה מבורכת למקורות עבור אלכס סקאלי ו-ויקטוריה לגראנד: סאונד מינימליסטי אך חם, הרמוניות ווקאליות מלטפות ואווירה מלנכוליה המתערבבת לה עם נגיעות של פסיכדליה צבעונית. Depression Cherry היא גלולה מתוקה לימים מרים. תקליט שאפשר ללכת בו לאיבוד על רקע החורף השורר עלינו לטובה, והוכחה שלפעמים אתה לא בהכרח צריך להמציא את עצמך מחדש , אלא רק לשמור על הגחלת חמה היטב.

 

השתכנעתם? חושבים בדיוק ההיפך?

הנה ההזדמנות שלכם להצביע ולהשפיע

 

 

תגובות