מגזין

מק רויאל

לקראת הגעתו להופעה אחת בתל אביב, שלחנו את בן אליעד לראיין את נסיך האינדי מק דמארקו. התשובות לכל השאלות בפנים, וגם תכנית ספיישל להאזנה

מאת בן אליעד. 02-06-2015

תגיות: ראיון, פודקאסט, Mac DeMarco, מק דמארקו

 

גם אחרי קילומטראז' של אלפי קילומטרים מסביב לעולם, הופעות בפסטיבלים נחשבים, 2 אלבומי אולפן שזכו לסופרלטיבים מקיר לקיר, וציוץ אחד מאוד מפרגן בטוויטר מטיילר דה קריאייטור, מק דמרקו עדיין לא מצליח לעכל איך החיים שלו התהפכו: רק לפני 3 שנים הוא היה עובד באתר בניין ביום ומקליט שירים במוסך המעופש שלו בונקובר. היום הוא כוכב רוקנרול במשרה מלאה:  "אפילו עכשיו אני עדיין קצת המום ממה שקרה איתי" הוא מסביר. "מאז שיצא  Salad Days זה כבר נהיה ממש מטורף: הופענו בדרום אמריקה, באסיה, בכל אירופה, מקומות שבהם אף פעם לא הייתי בחיי וגם לא חלמתי שאופיע בהן".


לא תארת לעצמך שהמוזיקה שלך תגיע לכל כך הרבה אנשים?

מעולם לא חשבתי על כך שזה יגיע לכדי כך. לפני כן הייתי מופיע מול חברים שהבאתי לראות בבית. היום אני מופיע מול מאות ילדים שמשתגעים משירים על בדיחות פלוצים שכתבתי. זה בהחלט מדהים, זה מאוד מפחיד לפעמים. אבל אני עדיין שמח".

 

צפו ב- Pepperoni Playboy, דוקו קצר בהפקת האתר Pitchfork המתעד את עלילות דמרקו בסיבוב הופעות בסין:


מק דמארקו הוא מסוג האנשים שבגללם המונח "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני" מאבד את הרלוונטיות שלנו. עם כובע מצחייה על הראש, מרווח על השיניים ולבוש שמעלה אסוציאציה של הילבילי שמגיע מאחד ממחוזות הוייט טראש בדרום ארצות הברית, דמרקו (שהוא בכלל קנדי) הוא רחוק מלהיראות כמו נער הזהב של האינדי- רוק האמריקאי, כפי שהכתירו אותו עיתונאי מוזיקה רבים, מפיצ'פורק ועד הרולינג סטון. אבל הסינגר-סונגרייטר בן ה-24 הוא האנטי גיבור שאנחנו היינו צריכים – שירי פופ אקסצנטריים שיוצרים דיסוננס משונה אך מענג בין מלודיות קלילות וקליטות לסאונד לו-פיי גולמי וגיטרות עקומות ולא מכוונות. מוזיקה אינטימית ומחממת שמזכירה במידה מה אווירה נשכחת של מועדון נידח עם ניחוח של בירה שפוכה ועשן סיגריות. צלילים דיי נשכחים בעידן שבו מוזיקה כיום לעתים נשמעת מלוטשת מדי.

 

מאז השיחה שלנו הספיק דמרקו הספיק "לפתח" גינונים של רוקסטאר, בין אם זה למכור נעליי סניקרס מרופטות ב-21 אלף דולר שיירתמו לצדקה או להיעצר על ידי כוחות משטרה בעיצומה של הופעה בסנטה ברברה אחרי קראודסרפינג כושל. כעת הוא יוצא לטור הופעות, השלישי שלו בשלוש השנים האחרונות. סיבוב שנפתח בשבוע שעבר בטוקיו , ימשיך לצפון אמריקה שם יופיע על בימת פסטיבל הענק קואוצ'לה, ויסתיים באירופה, כאשר ב-2 ליוני יגיע למועדון הבארבי בתל אביב, להופעה שהייתה אמורה להתקיים ביולי אשתקד, ונדחתה בצל אירועי "צוק איתן". מילה של מק, מתברר, זו מילה: "זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לת"א"  מספר דמארקו, בראיון טלפוני מביתו שבניו יורק. "חבר טוב שלי דאסטין (פייסר, סולן ההרכב Beach Fossils, שהופיע בארץ ב-2013. ב"א), סיפר לי שהיה בתל אביב ומאוד נהנה, ושהקהל היה נהדר".


תל אביב לא תמיד נחשבה ליעד אטרקטיבי עבור הרכבי אינדי, בין אם זה בגלל פוליטיקה או סתם ריחוק.

"מבחינתי אין ללוקיישן משמעות כזו או אחרת. בכל פעם שאני יוצא לסיבוב הופעות, אני תמיד רוצה לנגן במקומות חדשים שלא ביקרתי בהם עדיין, בעיקר מעבר לים. אם יש לנו את ההזדמנות ואני שומע שדווקא כאן פתאום הרבה אנשים רוצים לראות אותי, למה לא?".

דמרקו הוציא את אלבומו השלישי, Salad Days באפריל שנה שעברה. תקליט קרוי בהשראת מטבע לשון הלקוח מתוך המחזה "אנתוני וקליאופטרה" של שייקספיר, כביטוי המתייחס לתקופת נעורים המאופיינת בחוסר בגרות, ונאיביות. ובניגוד לקלילות ולפשוטת שאפיינה את המוזיקה של דמרקו, האלבום האחרון שלו נפתח ברגע של כנות ומלנכוליות, עם פרידה לשלום מהתמימות: "As I’m getting older, chip up on my shoulder" הוא שר, " Rolling through life, to roll over and die ."

 

עושה רושם ש-Salad Days הוא לעתים אלבום פחות קליל ויותר רציני ממה שעשית עד כה.

"אני תמיד בונה לעצמי כללים מסוימים כשאני ניגש לכתוב, הראשון הוא שאני לא רוצה שאף אחד יגיד לי מה לכתוב, והשני הוא שאני לא רוצה לכתוב על משהו שאני לא יודע עליו. אז הדבר היחיד שנותר לי הוא לכתוב על חיי. סיבוב ההופעות הראשון שלי היה כל כך ארוך, זה היה משהו שלא חוויתי לפני כן. הייתה לי שנה שהעברתי כמעט את רובה על מטוס או בדרכים, וזה שחק אותי.


לא ידעת איך להתמודד עם המעבר המהיר?

"החיים שלי השתנו מהר כל כך, ולא לי רגע אחד של שקט ושלווה להבין את מה שעובר עלי. זה השפיע על השירים שכתבתי בין טיסה לטיסה. מעיין תחושת החרדה כזאת של "לכל הרוחות, מה לעזאזל קורה כאן" שעברה עליי בתקופה הזו. האלבום הזה שימש עבורי פורקן של כל כך הרבה דברים שעברו עליי בשנתיים הללו". 


זה קצת קודר יחסית לפרסונה המוכרת שלך.

"אני לא יודע, היה לי הרבה על הראש, אז החלטתי שאני לא רוצה לכתוב עוד שירי פופ מטופשים וטקסטים מצחיקים על חיים חסרי דאגה כמו לפני כן. כל מה שרציתי לעשות זה להסתגר בחדר להקיא הכול על הנייר ואחר כך להביא הכול לתוך אולפן ההקלטות. זו הייתה תרפיה של ממש על מה שעבר עליי באותה תקופה".


Salad Days הוא גם האלבום הראשון שבו שומעים אותך מתנסה קצת עם סינתיסייזרים

"נכון. אני לא נגן פסנתר מופלא, ואני אפילו יותר גרוע עם סינתיסייזר. אבל איך שהוא נכנסתי לזה ממש חזק כשהתחלתי לעבוד על Salad Days. הייתי אוסף ציוד ישן וגרוטאות ומנסה להפיק כל מיני צלילים שמדליקים אותי, עד שהתחלתי לפתח סוג של פטיש לסינתיסייזר. הייתי מעביר שעות על המכשירים הללו ביצירת צלילים חדשים, ואיכשהוא זה התחבר מצוין בכמה שירים.  זה קצת הזכיר לי איך שהתחלתי ללמוד גיטרה, כשניסיתי ללמוד לנגן אבל לא היה לי מושג מה אני עושה. אני ארצה בהחלט לעשות יותר שימוש בכלים אלקטרוניים, כדי לתבל טיפה את המוזיקה,  להתנסות בדברים חדשים".

 

 

את דרכו כמוזיקאי התחיל דמרקו מיד אחרי שסיים את לימודיו בקיץ 2008. הוא החל להקליט את הפרויקט הרציני הראשון עם טייפ ארבעה במוסך הבית שלו תחת המוניקר  Makeout Videotape. "זה התחיל מכך שהיה לי חלום להיות בלהקה. לא רציתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהיות בלהקה" מספר דמארקו ,"אז התחלתי להקליט על הטייפ הישן שלי, והבאתי אנשים שינגנו אותי". ההרכב שחרר מספר ריליסים עצמאיים ואף זכה לחמם את צמד הנויז-רוק Japandroids, אבל אחרי שנה הבין דמארקו שהפרויקט שלו לא הולך להתרומם מעבר לנישה הקטנה של ונקובר: "סבתא שלי, שהייתה זמרת אופרה במקצועה, הייתה צוחקת על השם של הלהקה שלי, והייתה מתרגזת עליי 'אתה כל הזמן אומר שאתה רוצה להיות בלהקה, אבל קודם אתה צריך להיות מוזיקאי' זה אולי היה השלב שבו הבנתי שאני צריך להתחיל מחדש".


אתה עוד מבצע מהחומרים של Makeout Videotape בהופעות?

"כשאני מנגן סולו לעתים אני מבצע שירים של עם מלודיקה, אבל זהו בעיקר. אבל זה היה זמן אחר ופרספקטיבה אחרת בחיים שלי. חברת התקליטים שלי ביקשה שאקליט מחדש שירים ישנים שלי, אבל הפרק הזה נח על משכבו בעמוד הבנדקמפ שלו".

 

האזינו ל - Ying Yang, אוסף המאגד חומרים שהקליט דמארקו במסגרת Makeout Videotape:

 

דמארקו עזב את ונקובר ועבר למונטריאול, שם החל לכתוב שירים תחת השם שמלווה אותו עד היום, מק דמארקו (קיצור לשמו האמיתי – מק'ברייד סמואל ליינון דמארקו) בין לבין הוא נאלץ להתפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות שונות ומשונות: מעבודות בנייה ועד השתתפות במחקרים מדעיים תמורת מזומן: "אנשים חושבים שעלו עליי כל מיני ניסויים על שולחן הניתוחים, אבל אלו היה בעיקר בעיקר פגישות לאבחון התנהגות נפשית. זה היה כיף, עזר לי לשלם את החשבונות".

 

התוצר הראשון שלו תחת קריירת הסולו המחודשת היה המיני אלבום Rock & Roll Night Club, שנתן תצוגת תכלית קטנה מהאסתטיקה המוזיקלית של דמרקו: מלודיות פופ  כיאה להשפעה הרבה שהוא שואב מהביטלס, שנעטפות בסאונד גולמי עם טקסטים שנונים שגובלים באינפנטיליות משעשעת. רוק'נרול במובן הכי מלוכלך של המילה, שלא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, אבל אחרי מספר האזנות יצליח למצוא חן גם בעיניי מי שאינו חובב מובהק של מוזיקת לו-פיי.

 

 

ואז הגיעה הפנייה מברוקלין: "Captured Tracks  שלחו לי אימייל בו כתבו כי הם שמעו את השירים שלי בעמוד הבנדקמפ שלי. הם אהבו את מה ששמעו וביקשו שאשלח להם עוד שירים,  כמו אלו שהקלטתי ב-Rock & Roll Night Club. העניין היה שהקלטתי את האי.פי עם קול בס נמוך כי אז זה היה מצחיק בעיניי, למרות שלא באמת שרתי ככה, אבל דווקא את זה הם מאוד אהבו. אז נלחצתי והתקשרתי אליהם, והפצרתי בפניהם שאני לא באמת שר ככה, ושהסגנון של השירים שלי שונה לגמרי ממה שכתבתי לאי.פי, אבל בסוף הם התרצו והתחלתי לעבוד על שירים חדשים".


7 חודשים בלבד אחרי Rock & Roll Night Club, הוציא דמרקו תחת הלייבל החדש את אלבום האולפן הראשון שלו, שדווקא נקרא בפשטות "2". הסאונד היה פחות חנוק עם ריוורב מהדהד, דמארקו לא נשמע כמו אלביס על אופיום, והשירים הקלילים שלו על הילדות בפרברים, האהבות הנכזבות בתיכון, הצרות שעשה לאמו בצעירותו, והאהבה שלו לסיגריות Viceroy זולות יצרו ביחד יצירה קטנה, אינטימית ואותנטית. הבלוגרים ועיתונאי המוזיקה יצאו מגדר מהרגיל, המאזינים התאהבו בגישת ה"Slacker" חסרת הדאגות של דמארקו, ובסוף 2013  "2" הוכתר כאחד האלבומים הטובים של השנה.

 

 

הגדרת בעבר את המוזיקה של כ"ג'יזי ג'אז"....אתה צריך לתת הסבר על זה 

"האמת? אין לי מושג, זו לא הגדרה, זה סתם ביטוי שהתחיל כשדיברתי עם עיתונאים שכל הזמן שאלו אותי  איך אני קורא למוזיקה שלי, וקראתי לזה ג'יזי ג'אז, ואני חושב שזה סתם נתקע מאז. זה נחמד בעיניי, זאת פשוט הדרך שלי לגחך על הצורה שבה עיתונאים מנסים להגדיר מוזיקאים תחת הגדרה מסוימת 'אה, הוא עושה סלאקר-רוק, וההוא מנגן בלו-וייב, ולהם יש סגנון ג'אנגל-פופ או דרים-פופ' או בולשיט מהסוג הזה. אז פשוט קרץ לי ג'יזי ג'אז ומאז זה נתקע, זה מאוד מבלבל לכולם, אבל זה מאוד משעשע אותי".


גם אם העיתונאים עדיין חלוקים בדעתם אם מדובר בדרים–פופ או גאראג'-רוק, חותמת הסאונד שעיצב דמרקו יוצאת דופן, במיוחד לאור העובדה שהוא כותב ומקליט את השירים שלו עד היום על גיטרה שרכש בגיל 16 בחנות יד שנייה במחיר מציאה של 30 דולרים קנדיים (96 ש"ח, לכל מי שתוהה). גרוטאה שאמנם כיום לא שווה יותר מסט מיתרים, אבל עבור דמארקו שווה הרבה יותר מזה. "אני כל כך שנאתי את הגיטרה הזאת בהתחלה" נזכר דמארקו, "היא פשוט נשמעה חרא. לא היה נוח לנגן איתה בהופעות והיה לה צליל כל כך צורם שלא סבלתי לנגן איתה. אבל עדיין שמרתי אותי, כי היא נראתה מגניבה בעיניי. כמה שנים אחר כך חזרתי להשתמש בה, ואותו סאונד ששנאתי פתאום מאוד מצא חן בעיניי".


אמרת בפעם בריאיון אחר שחברת התקליטים שלך ביקשה שתחליף אותה ולא הסכמת.

"זה לא רק העניין הסנטימנטלי, בגלל שהגיטרה הזו חלק ממני והיא מלווה אותי כבר נצח וכל הקשקוש הזה. יש משהו בפיק אפ שלה, שאני הבנתי כשחזרתי לנגן בה, שהיא מוציאה סאונד מוזר שפשוט אי אפשר למצוא בשום גיטרה באחרת בעולם כמו גיטרה לא מכוונת. סאונד שבמובן מישהו עיצב את המוזיקה שלי כיום. זה פשוט צליל מוזר שאני אוהב, כמו גיטרה לא מכוונת".

 


מאיפה מגיעות ההשפעות שלך כמוזיקאי?

"אני מאוד אוהב להאזין לביטלס, הקינקס. ביץ' בויז ושוגי אוטיס. יותר מתעניין ברוק קלסי, בעיקר משנות השישים. משנות השבעים אני אוהב בעיקר את ג'ונתן ריצמן, ואן היילן ו-AC/DC. היומן ליג וג'וי דיוויזן הן אולי הלהקות היחידות שאני מצליח לסבול משנות ה-80. מצאתי את עצמי לא מסוגל להאזין לדברים שיצאו בעשורים שלאחר מכן. במיוחד עכשיו, כשכולם מנסים להישמע כמו "פייבמנט" או "מיי בלאדי וולנטיין", אני לא מצליח לאהוב שום דבר משנות התשעים. יש היום כמה דברים נחמדים שאני אוהב להאזין אליהם, אין משהו שאני אישית זוכר היטב לטובה בהשוואה לעשורים קודמים. הכול היום זה או חיקוי או פופ צ'יזי". 

 

בקיץ האחרון הצטלמת לתכנית המערכונים Loiter Squad יחד עם טיילר דה קריאייטור. מה הסיכוי שנזכה לראות אתכם שוב חוברים כוחות?

"פגשתי אותו בפעם הראשונה בצילומים לתכנית ומאוד נהניתי לעבוד איתו. הוא בחור מאוד מגניב, מאוד רציני לגבי המוזיקה.  אנחנו חולמים לעבוד על אלבום משותף בשם  White Chocolate  שייצא בקפיטול רקורדס כחודש אוגוסט. כלשהוא. הוא גם נותן לי מעט חומר למחשבה על לנסות להפיק קצת יותר בעתיד".


זה אומר שנשמע אותך עושה גם היפ הופ בעתיד?

"תיזהר במה שאתה מבקש. זה עוד עלול להתגשם"


 

>> האזינו לספיישל מק דמארקו עם בן אליעד

מק דמרקו יופיע הערב (יום שלישי, ה-2/6) במועדון הבארבי תל אביב.

 

פורסם לראשונה במגזין Andy Was Wrong

תגובות