מגזין

ביסלי בטעם גרוהל

דייב גרוהל תיעד את יצירת האלבום האחרון של הפו-פייטרס בסרט, ואז הרחיב את הקונספט והפך את עולם המוזיקה לסדרת טלוויזיה. גיא בהיר צפה וחזר עם מסקנות

מאת קול הקמפוס. 09-02-2015

תגיות: פו פייטרס, דייב גרוהל, Foo Fighters, Dave Grohl, Sonic Highways, Sound City, גיא בהיר

מאת: גיא בהיר

אפתח ואומר שאני לא אוהב את פו-פייטרס.

אין פה איזו שנאה אקטיבית, אני לא שוכב ער בליליות וחולם איך לשייף לגרוהל או למתופף "מיני-מי" שלו את השיניים. למעשה, אני חושב שהם מעולים בהופעות, שגרוהל אדם די מגניב (בסך הכול) שבאמת אוהב מוזיקה, שהקליפים שלהם מצוינים ומבדרים ושיש להם מנטליות סבבה - - פשוט המוזיקה שלהם עצמה, לא מדגדגת אותי במקומות הנכונים ולמעשה גורמת לי להתגרד קצת. מבחינתי מדובר בקולג'-רוק גנרי, מהסוג שפראט-בויז אוהבים לצעוק "וו-הוווו!" ולשתות שלושה ליטרים של בירה בשלוק אחד באמצעות משפך וצינור גומי בעוד הוא מתנגן ברקע, בדרך לאיזה אונס קבוצתי טקסי של מעודדות קבוצת הפוטבול המקומית שבלעו יותר מדי "טריניטי" (קוקטייל של רד-בול-וודקה-רוהיפנול שזהו אינו שמו האמיתי אלא משהו שהמצאתי כרגע, אבל הקוקטייל קיים). לכן לא טרחתי לצפות ב-"סוניק הייווייז" (2014), סדרת ערוץ HBO שמתעדת את תהליך יצירת האלבום האחרון שלהם (שזהו גם שמו), או ב-"סאונד סיטי" (2013), הסרט שקדם לו.

 ואז יצא שכן צפיתי בהם, כי לאון פלדמן אמר לי שהסדרה אחלה, ודעתי על פו-פייטרס לא השתנתה במאום... אבל את גרוהל, היוצר הדוקומנטרי, למדתי להעריך ולאהוב תוך שני מצמוצים וחצי שאכטה בערך. של סיגריה. משום שעורך הדין שלי התעקש שאבהיר את העובדה הזו. כי משהו שאני כן אוהב, מאוד, הוא סרטים דוקומנטריים על מוזיקה. בעיקר אם הם עשויים טוב, מלמדים משהו, מסבירים משהו, נעשים מתוך חשיבה היקפית ואהבה אמיתית של התחום, ונותנים ריספקט.

 סאונד סיטי הוא סיפורו של אולפן הקלטות מיתולוגי בלוס-אנג'לס ושל הקונסולה האגדית שנבנתה במיוחד בשבילו. באולפן הוקלטו אלבומי מופת רבים, ולקונסולה הזו יש סאונד ייחודי וחם ועמוק שגורם לאמנים להשפריץ. ספוילרים - האולפן פשט רגל בסוף, גרוהל קנה את הקונסולה ועובד איתה, יש אחלה מרואיינים שמדברים וחלקם גם באים לג'מג'ם עם הפייטרס, פול מקרתני נותן לנו בראש (ואת הראש שלו הוא מנענע כמו תמיד בתנועת המריונטה המשתוממת הטיפוסית שלו)  וריק ספרינגפילד מייבב בסרט. יצא לזה גם יופי של פסקול וכל הדבר הזה בהחלט שווה צפייה.

מעודד מהצלחת הסרט וכדי לרענן את האנרגיות הקצת נינוחות מדי של הלהקה שלו, הרחיב גרוהל את הקונספט בסדרת הטלוויזיה. הרעיון פשוט: מדי פרק הם יבקרו באולפן מיתולוגי כלשהו בעיר כלשהי בארה"ב (עם המפיק בוץ' ויג), יראיינו מוזיקאים חשובים מאותה עיר, ילמדו על ההיסטוריה המוזיקלית של העיר והאולפן, ואז יקליטו שיר באותו אולפן - ואחד המוזיקאים שהם ראיינו יתארח לאיזה סולו או כמה שטיקים טיפוסיים. בסוף כל פרק נראה אותם מבצעים את השיר ונתמוגג מהטקסט שמבליח על המסך ומשלב באומנות רבה (באמת) סיפור אישי, אמירות מהראיונות שראינו וכמה הוקים שפותחו במפעלי הפו-פייטרס המתוכנתים היטב. את השירים האלה הם יוציאו בתור אלבום, ולגרוהל יהיה מספיק כסף כדי לקנות מלבין שיניים עד לאלבום הבא.

 התוצאה? מצד אחד מדובר ב-"מייקינג אוף" הנרקיסיסטי ביותר מאז ספר בראשית. אבל מצד שני? התוצאה פשוט משמחת. הסדרה עשויה למשעי, המרואיינים מרתקים ומגוונים, יש המון כבוד למסורת המוזיקלית האמריקאית על רוב גווניה והסתעפויותיה, ואתם (כמוני) תלמדו משהו וכנראה שגם תכירו כמה דברים שבהחלט שווה להכיר ולא הכרתם כי רק התחקירנים של גרוהל (וקוטנר) מכירים הכול.

ולפראט-בויז יהיה עוד אלבום "וו-הווו!" לשמוע בדרך לאונס, וזו הרי מהותו של החלום האמריקאי.

 

גיא בהיר נוסד ב-1970, הינו קשקשן רב-תחומי ואוהב מוזיקה יותר מאת אמא שלכם

 

תגובות