מגזין

סיכום 2014 בהיפ-הופ - "בילד-אפ" לשנה הבאה

גוסטפייס קילה התעלה מהבינוניות של ה-וו טאנג קלאן, די ג'יי מאסטרד להט, וקנדריק לאמר העלה את הרף לקראת האלבום הבא. נתי חסיד מסכם את השנה עם הבחירות והביטים האהובים עליו בגזרת המוזיקה השחורה

מאת נתי חסיד. 23-12-2014

תגיות: ראפ, נתי חסיד, היפ הופ, סיכום שנה, מוזיקה שחורה, דרייק, וו טאנג קלאן, 2014

 

יחי המלך החדש - קנדריק לאמריחי המלך החדש - קנדריק לאמר

קטונתי מלהכיל את כל 2014 בבחירות שלי. האזנתי למעט שהאזנתי, ולא יצא לי לבדוק המון אלבומים שהמליצו עליהם מכל כיוון. אבל דבר אחד אפשר להגיד על השנה הזו, עם כל ההייפ וכל ההמלצות שלא בדקתי - אני לא מרגיש שהחמצתי משהו משמעותי. כל השנה הזו הרגישה כמו בילד-אפ למה שיקרה ב-2015 (רמז: קנייה ווסט יוציא אלבום וכנראה ישנה את פני המוזיקה שוב), כך כל האמנים הגדולים באמת (אמינם וטק ניין, אני מסתכל עליכם) הוציאו "אלבומי-ביניים" כדי לשמור על החמימות השם שלהם לשנה הבאה.

בכל אופן, הנה כמה מהאנשים\שירים\אלבומים שעשו את 2014 למגניבה גם אם היא לא הייתה כזו משמעותית:

נתחיל בדי ג'יי מאסטרד, ללא ספק המפיק החם של הרגע בעולם ההיפ הופ (יחד עם מייק וויל, תיכף נגיע אליו), עם הביטים המינימליסטיים שלו הוא פתח את השנה עם אלבום שלם מצוין שהפיק לראפר האהבל-אך-איכשהו-מודע-לכך YG והמשיך עם להוציא אלבום חצי-אדיר-חצי-ממש-מעפן לעצמו.
MyKrazyLife של YG היה כולו הומאז' לימים הטובים של הגאנגסטה-ראפ של לוס אנג'לס, עם מחוות ברורות לדר. דרה, סנופ, די ג'יי קוויק וטופאק אך עם זאת מספיק אופי וסגנון כדי להישמע כמו מוזיקה מ2014. ל-YG אמנם אין רבע מהכריזמה של הראפרים הנ"ל, אבל איכשהו, בניצוחו של מאסטרד - הכל עובד.

הנה אחד מהשירים המוצלחים באלבום, שמשחזר להיט אהוב של הדוגג פאונד:

בקיץ, מאסטרד הוציא את האלבום שלו 10 Summers, שהמשיך את הקו של האלבום הקודם וכלל לא מעט מ"השמות החמים בתעשייה". אם כי קצת מוזר שדווקא השירים עם הראפרים שאף אחד לא מכיר יצאו המוצלחים ביותר. Ghetto Tales הוא דוגמא מצוינת:


עוד אחת שהייתה לה שנה מעולה הייתה איגי אזליה, הרבה בזכות הסינגל המפלצתי הבא, שמאסטרד כבר האשים וטען כי העתיק לגמרי את סגנון ההפקה שלו. מצד שני, בתור מי ש"השאיל" לא מעט רעיונות מהשמות שציינתי בפסקה הקודמת - אין לו ממש זכות לדבר. בכל אופן, אין לי מושג כמה זמן איגי תישאר בסביבה, במיוחד בז'אנר מוזיקלי סקסיסטי, שוביניסטי וגזעני (כלפיי לבנים) כמו ההיפ הופ, אבל השיר הזה יישאר בזכות כך שהוא אשכרה אחד מלהיטי ההיפ-פופ הכייפיים של השנים האחרונות:


מייק וויל מייד איט המשיך לייצר להיטים כאילו הוא הטימבלנד של 2014 והמוצלח שבהם היה No Type של הצמד Rae Sremmurd שעושה געגועים לימים של "קריס קרוס" (זוכרים?). הפזמון נשמע כמו מחזמר של דיסני שלגם יותר מדי סירופ נגד שיעול והתוצאה היא כל מה שנורא בנוער של היום, אבל גם כל מה שכיף:


וויז קאליפה מיצה בעיניי את הקטע שלו כבר מזמן, לראפרפ על לעשן מריחואנה זה סחי כמו... ובכן, לראפרפ על לא לעשן מריחואנה. וזה שהוא היה נשוי לאמבר רוז בעלת הישבן האגדי גם לא בדיוק עזר לי לאהוב אותו. ואז היא התגרשה ממנו, וראיתי אותו מופיע ביולי, והופתעתי לטובה, וגם הבנתי ש-We Dem Boyz עם הראפ הדבילי ומשחקי המילים המגושמים ("They money Slim they actin' Shady"... באמת?) היה הופך להמנון הרשמי של המדינה שלי, אם הייתה לי אחת:


ובמעבר לא כל כך חד לכוכב "דגראסי" האהוב על כולם (חוץ מהחבר'ה שמנחים איתי את "כבשה שחורה", משום מה) - דרייק. השנה הוא אמנם לא הוציא אלבום, אבל נשאר רלוונטי בזכות הופעות אורח מדוייקות ובזכות כך שהתחיל את הטרנד של אמני מיינסטרים החתומים בחברות גדולות שפשוט מוציאים  בהפתעה משומקום שירים חדשים לעמוד הסאונדקלאוד שלהם. אחד מהם היה Draft Day שמתחיל בסימפול של קולה המלאכי של לוריין היל וממשיך עם תופים אכזריים וראפ חכם ומצחיק (כולל רפרנס קורע לג'ניפר לורנס, קצת לפני ששברה את האינטרנט):


פיוצ'ר גם כיכב השנה, אבל הוא לא ממש מעניין, מה שכן מעניין היא העובדה שהוא הצליח להכניס את אנדרה 3000 (שממשיך לבסס את מעמדו בטופ 5 ראפרים הגדולים של כל הזמנים) לאולפן. התוצאה? Benz Friends הכייפי:

 

לפעמים, סתם ככה, אתה לוחץ על קליפ חדש של ראפרים שאתה לא מכיר. לרוב אתה שומע בולשיט, לעיתים רחוקות זה מפוצץ לך את המוח, כמו The 1978ers, שהם דוגמא טובה מאוד למקרה השני, החבר'ה האלה עושים לי געגועים לפארסייד:


ובדיוק כדי להרגיע את הגעגועים הללו, הראפר Slimkid3 (רבע מהפארסייד וגם אחד מהראפרים הראשונים שגם ידעו לשיר ממש יפה) חבר כוחות השנה לדי ג'יי נו-מארק (מ-Jurassic 5) לאלבום משותף. ממש שמחתי, כי אני עושה ראפ, וגם כי אני משלב אלמנטים של שירה בראפ שלי, ואפשר להגיד שסליםקיד הוא סוג של אב רוחני עבורי. האלבום אמנם קצר, ויש בו איזה שיר או שניים שהייתי מעיף, אבל יש בו גם אחלה ראפ מפוצץ בהשראה, ושיר עם אותו הסימפול ששולה חן חידשה ב"בוא הביתה", ובכלל, ההפקות של נו-מארק נפלאות. והשיר הבא? אני עדיין לא מבין איך לא שומעים אותו מכל רחבה ברחבי תל אביב:



קיד קאדי הוציא בהפתעה EP בינוני לאללה שמהווה הקדמה למה שיהיה החלק השלישי בטרילוגיית האלבומים Man on the Moon. אבל אני אוהב את קיד קאדי ורוצה להאמין שהוא ישחזר את הקסם של שני החלקים הקודמים בסדרה. וחוצמזה, הקטע הבא, על כינורותיו המהפנטים, באמת נשמע כמו פסקול לנחיתה על הירח:


קנדריק למאר הוא המלך החדש. בזה אין לאף אחד ספק. וכדי לחמם מנועים לקראת האלבום שייצא ב2015, הוא שיחרר את הסינגל "I". בהתחלה התאכזבתי, אחר כך זה גדל עליי ואז יצא הקליפ, שהוא כל כך חכם ויפה ומלא במשמעויות ותובנות לגבי מאיפה המוזיקה השחורה התחילה ולאן היא המשיכה:


וו טאנג קלאן הוציאו לקראת סוף השנה אלבום איחוד\פירוק\בואו-נעשה-עוד-כסף מאכזב לכל הדעות, אז אפילו לא טרחתי לבדוק אותו. אבל גוסטפייס קילה, החבר העקבי ביותר בכנופייה, הוציא אלבום משלו ממש באותו השבוע. הפעם, ממש בדומה לאלבום הקודם שלו, האווירה היא של סרט קומיקס עם מוזיקה משנות ה-70. זה עובד מושלם בזכות הפקות שנעות בין האכזרי לחלומי וכוכבים אורחים בתפקידי משנה שמשאירים חותם (בחיי, לא ידעתי ש- AZ כל כך טוב!). גוסט נשמע עייף מהרגיל, אולי כי הוא משחק דמות, אולי כי הוא פשוט הזדקן, אבל הוא עדיין גוסט - אחד הראפרים האהובים והמגניבים אי פעם. ואם זה לא מספיק, הוא הביא את מייקל ק. ווייליאמס (הידוע בתור עומאר מ"הסמויה") לשחק בקליפ הבא:


בסיכומי השנה כולם לבטח יזכירו אלבום ראפ אחד ספציפי, אז הנה, גם אני אזכיר אותו, אבל בעצם לא.
קילר מייק ואל-פי חברו יחדיו כדי להוציא אלבום שני תחת השם Run the Jewels. הביקורות היללו ורק לי יש תחושה שהמלך הוא עירום: בעיקר כי שניהם ראפרים בינוניים (מייק פלוס, אל-פי מינוס) שאומרים דברים שכבר גדולים וטובים מהם אמרו, וההפקות מזיעות ממאמץ להרגיש "מיוחדות". 
זה לא שהאלבום רע או משהו, פשוט עושים ממנו יותר ממה שהוא באמת. אבל במסיבת שיחרור האלבום, הראפר (אולי) הגדול בכל הזמנים, נאס, עלה לבמה והשמיע שיר שהקליט על ביט שהשאיל מ(אוליׂ) מפיק ההיפ הופ הגדול בכל הזמנים - ג'יי דילה. בעוד שלושים-ארבעים שנה, אני אשב על איזו מרפסת ואזכר בימים האלו יחד עם חבר טוב, קשה לי להאמין שמישהו מאיתנו יזכור את האלבום ההוא של קילר מייק ואל פי, אבל את הפעם ההיא שנאס ישב על ביט של דילה, סביר להניח שכן:


הגיוני מאוד שהשיר הבא כבר יצא לחלקכם מהאף עקב חרישה מאסיבית בכל כלי תקשורת המקיף אתכם, אבל לא אכפת לי, כי הכל בו על-זמני - מהמסר ועד ללחן ולקצב, הכל בו פשוט משדר כיף. וזה ממש לא מזיק שהבחור ששר אותו הוא אחד מאלה שהעולם היה הרבה יותר גרוע אם הוא לא היה קיים. זה פארל, והוא שמח, וסביר להניח שהשיר הזה, אחרי שהוא יעבור את התקופה שבה הוא ייחשב ל"מאוס", ישמח אנשים גם בעוד מאה שנה:


ואחרון חביב - לפני כשנה מגזין LA WEEKLY פרסם רשימה של עשרת מפיקי ההיפ הופ שהכי ייצגו את הסאונד של לוס אנג'לס, איכשהו, דר. דרה הגיע רק למקום השני. הם הסבירו את המקום הראשון שלהם במילים: "הבחירה הצפויה למפיק הטוב ביותר של לוס אנג'לס היא דר. דרה, אבל דרה שייך לעולם, די ג'יי קוויק הוא גיבור של איזור אחד". האלבום התשיעי של קוויק The Midnight Life הוא כולו שיר אהבה ללוס אנג'לס של חצות. אם זכיתם לחוות את העיר בחיים האמיתיים, תרגישו מיד בבית, אם לא - כמה האזנות וכבר תרצו לעשות רילוקיישן למקום שבו מקבלים מרשם למריחואנה על כל כאב ראש. כמו תמיד במקרה שלו, זה לא אלבום שאוהבים על ההאזנה הראשונה, אבל יש בו את האלמנט הממכר שגורם לך לחזור אליו ולגלות עוד ליק של גיטרה שהוא החביא בקצה של האוזן שלך. מבחינת הטקסטים, לא הרבה השתנה אבל גם לא מבחינת הכיף (הוא אפילו הביא את הבן שלו לארבעה שירים, והוא נותן בראש!), וזו בדיוק הסיבה שהוא היה לאלבום המושמע ביותר באוזניים שלי השנה (והוא יצא בכלל באוקטובר).
הנה Life Jacket, ששמעתי כסקיצה בשנה שעברה ולא התרשמתי בכלל,  אבל כיום הפזמון הפך לאחד מהקטעים המזומזמים ביותר בראש שלי. והופעת האורח של דום קנדי הצעיר בהחלט הצליחה למשוך את תשומת ליבי לגבי העבודות שלו בעתיד:


עכשיו שאני חושב על זה, הייתה שנה סבבה לגמרי! 

 

נתי חסיד עורך ומגיש לצד ליאור שיינברגר את התכנית "כבשה שחורה", מדי יום ה' ב-21:00

 

ומה עם המוזיקה שאתם אהבתם השנה?

כנסו לממשק ההצבעה שלנו, ובחרו את האלבומים שעשו לכם את 2014. התוצאות הסופיות ייחשפו במשדר הסיכום החגיגי שלנו, שיתקיים ב-31.12 החל משעה 17:00, בהגשתם של חולית בלאו, רועי חיימוביץ', עדי נוי ובן אליעד.

 

 


תגובות