מגזין

PreSet || השבוע במוזיקה האלקטרונית: הפטיפון וקאמבק השנה

מדי שבוע נביא את כל מה שקרה וקורה בתרבות המוזיקלית המשפיעה ביותר בדור האחרון. איפה רוקדים, מה שומעים ועם מה עושים

מאת יותם אבני. 31-07-2014

תגיות: פריסט, Marcel Dettmann

 

מרסל דטמןמרסל דטמן

 

preset מגזין האלקטרוניקה של קול הקמפוס, מציג מדי שבוע את כל אשר קרה וקורה בתרבות המוזיקלית המשפיעה ביותר בדורנו. מהאוס וטכנו עד אלקטרוניקת שוליים והשבוע: השמעת בכורה של אלבום הפאבריק של מרסל דטמן, קאמבק השנה: פליקס דה האוסקט, חברת פיוניר משיקה (משום מה) פטיפון ראשון לדיג'יאים ושובו של איוואן סמאג'.

אלבום: Marcel Dettmann - Fabric 77 2014

באחד הטורים הקודמים כאן, תהינו אודות הספדתו של אלבום המיקס, אל מול מעט הסיבות שעוד כן יכולות להפיך מידת רלוונטיות מחודשת לפורמט. משמח מאוד לגלות שאחת מבין אותן אופציות, באה לידי ביטוי נרחב מאוד בכרך החדש שתרם מרסל דטמן לסדרת אוספי הפאבריק. לא פחות מ-11 רצועות, מתוך 19 המרכיבות את האלבום כולו, הם קטעים שעוד טרם יצאו לאור. שתיים מהן, הן גם אינטרפטציות אולפן בלעדיות של דטמן עצמו, לקטעים של קרל קרייג וג'ואי אנדרסון. כך שאם אלבום מיקס חדש מאת מרסל דטמן לא מעניין אתכם מספיק לכשעצמו, אין ספק שטמון כאן ערך מוסף אדיר. כזה שפונה לא רק למעריציו של דטמן, כי אם לכלל תעשיית המוזיקה האלקטרונית ממגוון תתי הסגנונות.  

בדומה לקלוקוורקס, חברת התקליטים של בן קלוק (שותפו של דטמן לעמדת הברגהיין), גם MDR, חברת התקליטים שהקים ב-2006, מיועדת הייתה במקור ליצירתו המקורית של דטמן. אך עם התגבשות מעמדם הנכסף של השניים כקובעי דעת מרכזיים בעולם הטכנו, קלוקוורקס ו-MDR החלו לפנות מקום בקטלוגים שלהם, לכשרונות נוספים שזכו לחסותם המכרעת של שניים מהתקליטנים המשפיעים ביותר בעולם כיום. אצל בן קלוק יהיו אלה DVS1, Rod ו-Etapp Kyle ואצל דטמן Norman Nodge ו-Anthony Parasole.

אין ספק כי הבחירה של דטמן, להתבסס בעיקר על חומר בלעדי באלבום, גורעת מעט מאיכות והאופי של הסט שלו. האמנם מדובר בחומרים מוזיקליים המזוהים איתו וחברת התקליטים שבבעלותו, אך הסט עצמו מבוצע כאוסף מרכולת ועל כן נעדר מימד סיפורי מבריק. בניגוד לבן קלוק, שתמיד היה הלינארי וה"בטוח" יותר מבין השניים, קצת חבל שדטמן לא מביא לידי ביטוי גם באלבום המיקס השלישי תחתיו, ולו נגיעה מתוך החומרים האוונגרדים יותר המזוהים איתו כדיג'י.

אבל שוב, קצת קשה להתעכב על זוטה כזאת כשמתרפקים כאן על אוסף קטעים שעוד לא יצאו לאור מאת יוצרים כמו Answer Code Request, טרנס פיקסמר, פרנסואה אקס או רוברט הוד (תחת Monobox). ציון לשבח משמעותי מאוד, יש להעניק בסט כאן לבני רודריגז (Rod). טראק שלו, בשם המתבקש RSPCT, הוא ללא ספק אחד מרגעי השיא הגדולים של הסט. 3 שנים נח לו הטראק הזה בנרתיק של דטמן (על פי הודעת היח"צ) ועושה רושם שכשייצא לאור בקרוב - יהיה זה להיט ענק.

פאבריק 77, בדומה לכרכים בולטים אחרונים בסדרה, משמש ככלי שיווק אידיאלי לשירות האינטרס המוזיקלי והפוליטי של עורכו. הוא מאפשר לדיג'י שהוא גם בעל לייבל, להעניק טעימה למאזינים בתפוצה עולמית להכריע בהתלבטותו אודות הוצאתם של קטעים מסויימים לאור. אידיאליה מבורכת בעידן של אינפלציית מוזיקה בשוק בעייתי. מצב שבו נדמה כי כולם למעשה מרוויחים. הנה, אפילו גם אתם הרווחתם:

הערב במסגרת התוכנית יעלה ויבוא לשידור בכורה האלבום פאבריק 77 של מרסל דטמן הזדמנות חגיגית ונדירה, לטעימה ראשונה מהאלבום בטרם יצא לאור.

טראק: Aphrohead - Grown Man Cry Crosstown Rebels 2014

לפני חודשיים, הופיע לראשונה פרומו המרמז על מה שנראה כמו הקאמבק הגדול והמסקרן ביותר שידענו מזה הרבה זמן. המהדורה המוגבלת אזלה במהרה, אך כעת עם הדפסתה הרחבה מסתבר שהחשדות אומתו - וכן, זה הוא ולא אחר שחוזר במפתיע לזירה מחדש.

למרות שיהיה זה הכינוי "פליקס דה האוסקט" שיקנה לו תהילת עולם, בראשית קראו לפליקס סטרלינגס "אפרוהד". שם הבמה הראשון שברא לעצמו ילד הפלא משיקאגו, זה שעתיד לנהיג את מהפכת האלקטרו-קלאש ולהפוך לאחד הדיג'יאים והיוצרים המצליחים בעולם.

זה כבר עשר שנים, בהן הדעה הרווחת היא שפליקס התמסחר. בין השנים 2004-2007 הוא הרי הפריז באינפלציית רימקסים לכל תאגיד שרק ביקש. ממדונה עד מרלין מנסון, קיילי מינוג, גוון סטפני ואפילו בריטני ספירס ירחם השם. אבל אם בוחנים את הדברים לעומק, אפשר גם להצדיע לפליקס במקום להיגעל. הוא האמנם התחזר על הכסף, אבל לרגע אחד לא באמת התבלבל.

כי על כל רימיקס לבריטני, הוא החזיר עטרה ליושנה עם גרסאות מופת לניו-אורדר ונינה סימון. על כל אלבום שהקליט לגלובל אנדרגרונד, הוא פיצה במהרה את מאמיניו בעוד מחווה מופתית לפרינס. מיס קיטן יכולה להחזיק את עלבונה בבטן גם לעוד עשר שנים, בגדול אפשר לומר זאת בבטחון מלא: פליקס ניצח. ואם להוסיף עוד סתירה הגונה אחרונה ליחס בין מסחור לעצמאות בתולדות הקריירה שלו, אלבום הקאמבק המצופה לו כאפרוהד ייצא בקרוסטאון רבלז.

Grown Man Cry, הוא טראק ששובר שתיקה בת למעלה מעשר שנים. זמן שהוא אפילו מעבר לנצח במושגים של האוס וטכנו. הוא לא יכול להתיימר אפילו, לייצג את כל האלבום שיגיע אחריו, אבל אם לשפוט על פיו בלבד אז - וואו איזה כיף. מדובר בטראק שלמרות טונת הסקפטיות סביבו, מצליח שלא לאכזב. טכנו עתיר שומן, בעל גרוב Fאנקי מרומם. טראק שטומן בחובו למעשה את מרכיבי ה-DNA של אפרוהד בשלמותם. סווינג האוס מבושם דגימות דיסקו, בליווי הנחיה ווקאלית סקסית וממוסטלת של פליקס עצמו. וכרגיל, פליקס מספק את הסחורה כאן ובענק.

אם יש יוצר ראוי אחד, שעלול להיות זה שמוציא את הטכנו מהלופ הברגהייני האפל שהוא תקוע בו, זה יכול להיות רק פליקס. לא בטוח שקרוסטאון רבלז היא הכתובת האידיאלית, אבל מה אנחנו יודעים. אולי הגיע הזמן לסמוך על פליקס במקום לשפוט אותו תמיד בכזו חומרה.

מכשיר: Pioneer PLX-1000

המון דברים נראים תמוהים בעובדה שחברת פיוניר משיקה כעת דגם פטיפון חדש לדיג'יאים. כי אותו דגם פטיפון חדש וראשון מסוגו בחברה, לא מציע שום שפצור מהפכני טכנולוגית. אוקיי, למעט מנעד פיטצ' רחב יותר (למי ולמה?) ומחברי XLR במקום מגנט להרקה. אפילו קמפיין הפרסום אודות המכשיר, מתרכז בנסיון לשכנע אותנו שמדובר בפטיפון נורמטיבי ושווה ערך כנראה לטכניקס. מה שסופית מסגיר את העובדה הברורה שלא בפיתוח טכנולוגי חדשני עסקינן.

סיבה נוספת לכך שמדובר במהלך מוזר מאוד מצידה של פיוניר, היא העובדה כי מדובר בפיוניר. להזכירכם, פיוניר היא ה-חברה להוציא מכלל שימוש את הפטיפונים בעולם התקלוט. חברה שהשכילה להקדים ולרכז את רוב משאביה בפיתוח קומפקט דיסקים לצורכי תקלוט עוד מסוף שנות השמונים. עבור דיג'יאים, פיוניר לנצח תהיה קודם כל שם נרדף ל-CDJ. רעיון שאולי לא היא הראשונה להגות, אבל כזה שהיא זו שללא ספק השולטת בו בענק. מ-1997 ועד עכשיו, קומפקט דיסקים המיועדים לתקלוט מאת פיוניר שולטים בקרוב ל-90%(!) משוק הענף.

אז למה להם פטיפון עכשיו?

גם אם נתחשב בעובדה כי שוק מכירות תקליטי הויניל, זכה בעשור הנוכחי לרנסאנס מכירות מרשים מאוד בהיקפו, זה רחוק מלהצדיק ייצור ומיתוג מוצר שחוזק החברה לא נמצא בה. ללא בשורה טכנולוגית מרעישה ובמחיר מוצר שכרגע לא נותן מהלומה ראויה לחברות המתחרות השולטות בענף, לא באמת ברור למה. עם קצת מחשבה אפשר היה לחשוב על עוד אלף ואחת דברים ראויים יותר, לבזבז עליהם את כל הכסף שעשיתם מנקסוס עכשיו.

מסיבה: 5 שנים ל-News בבוטלג

איוואן סמאג' היה הדיג'י האחרון לזכות בתואר "אלוהים". זה משונה כי מוזיקלית הוא מהווה אנתיטזה מוחלטת לטרנדיות, אבל הגיוני כי הוא רזה ומזוקן ועל כן נראה כמו ישו על הירואין. לרגל חגיגות 5 שנות פעילות משגשגת של חברי ליין המסיבות News, איוואן האיום חוזר שוב לישראל. בימים כאלה, כשקיץ ישראלי נוסף נושא ניחוחות אבק שריפה במקום פריחת הדרים, אי אפשר לחשוב על פסקול מתאים יותר למורל הכללי כאן. האלקטרו המנוול, הטכנו הגותי ופנינות האינדסטריאל מתיק התקליטים של איוואן, תמיד מתקבלות כאן באהדה. הפעם זה אפילו נחוץ.

פרטים והרשמה בעמוד האירוע בפייסבוק

*גילוי נאות: כותב מדור זה עובד של מועדון הבוטלג, הברקפסט והבלוק

 

תגובות