מגזין

מתווה קלינטון: שלוש שעות עם איש הפ'אנק

ג'ורג' קלינטון חגג השבוע 73 קיצים. לכבוד האירוע, חזרנו אל הקריירה העשירה והצבעונית של אבי ז'אנר ה-P FUNK. האזינו

מאת אופיר בלום. 23-07-2014

תגיות: אופיר בלום, ג'ורג' קלינטון

 

לג'ורג' קלינטון יש כבר 50 שנה בקילומטרז' העשייה המוזיקלית. הוא אומנם נחשב, ובצדק, לאבי ה-P FUNK (עובדה שמקנה לו תהילת עולם נצחית) אבל הוא הרבה יותר מזה. דרך המסע המוזיקלי שעבר אפשר לראות איך החזון והכישרון אפשרו לקלינטון לשרוד את פגעי הזמן ולהתאים עצמו להתפתחויות המוזיקליות הבלתי פוסקות ועדיין לשמור על האותנטיות שלו.

קלינטון התחיל כשהדוו וואפ נגמר. ההרכב הראשון שלו שזכה להכרה היה The Parliaments, הרכב עם הרבה נשמה אבל מעט ייחוד. קלינטון תמיד ידע איך לקחת את הדברים הטובים ביותר מהעבר ולשלב אותם עם חדשנות. בהתאם, לא מעט שירים של ההרכב זכו לעיבודים שונים במשך השנים והפכו לשירים של שני התאומים המוזיקלים של קלינטון – Parliament  ו-Funkadelic.

  

שני ההרכבים נולדו מתוך ההתפתחות טבעית של The Parliaments - הוספת סוללה של נגנים עם לא פחות חזון וכישרון מקלינטון עצמו (מאדי הייזל דרך בוטסי קולינס) לקבוצת זמרי הדו וואפ שהיו איתו מהרגע הראשון. החזון של קלינטון אומנם ישב על סוללה של אותם מוזיקאים (שמספרם גדל וגדל כל הזמן אך שהבסיס שלו נשאר זהה), אבל חולק לשני מסלולים.

 

Parliament היו הצד הסקסי והמלטף של הפ'אנק, איפה שהסול נשאר ואיפה שקלינטון מדבר בצורה מיתית על המוזיקה שלו, מייחס לעצמו דמויות של חייזרים (Starchild, Dr Funkenshtein) שיודעים את האמת -  אם תדע את סודות הפ'אנק תדע את הסוד לפתרון כל בעיות היקום.

 

החלק הפרקטי והמחוספס יותר של אותה מיתולוגיה חללית נהפך לברור יותר במוזיקה של Funkadelic. קלינטון עשה את ההפרדה בניהם לא רק על בסיס סגנונות מוזיקלים אלא גם על בסיס מסר. אם הכיוון של פרלמנט פ'אנק סקסי מהאגדות, הכיוון של פ'נאקדליק היה פ'אנק רוק, מלא מחשבות אובדניות, בעיות חברתיות וסולאי גיטרות מדהימות. קלינטון מיצב את הדברים כך שבשנות השבעים Funkadelic הציגו את הבעיות החברתיות: העוני, הקיטוב המעמדי, מלחמת וייטנאם ו-Parliament את הפתרון המיתולוגי.

 

השילוב בין המיתולוגיה למציאות היה יכול להחזיק רק זמן מסוים, וכשהסבנטיז נגמרו כך גם הסיפור של Parliament-Funkadelic. כשהאייטיז התחילו קלינטון היה בצומת דרכים: מצד אחד, המוזיקה מתרחשת ומתקדמת כל הזמן ומהצד שני, אתה לא יכול לשכוח מאיפה באת.

 

הפתרון הגיע בדמות אלבומי הסולו הראושנים של קלינטון. הבס הפך לאלקטרוני יותר, מינון הגיטרה ירד וההתרכזות הייתה יותר בהתמודדות של קלינטון עצמו עם המוזיקה שפעם הוא היה המוביל שלה ועכשיו היה צריך להמציא את מחדש כדי להישאר רלוונטי ובו זמנית, כמו תמיד אצל קלינטון, עדיין להיות נאמן לעצמו, לפ'אנק.

 

ההוכחה הכי משמעותית למורשת של קלינטון הגיע באמצע האייטיז ואל תוך הניינטיז, כאשר ההיפ הופ המחתרתי יותר, זה של פאבליק אנמי, דה לה סול וד"ר דרה התחיל לחלחל. זה היה דור של מוזיקאים שגדלו על קלינטון, וידעו בדיוק איך לנצל את המוזיקה שעשה עשור וחצי לפני כן לטובתם, ובו זמנית להשאיר את המורשת חיה.

 

המוזיקה של קלינטון בשנות השבעים היתה בסיס הסימפולים של חלק מאוד גדול מההיפ הופ והגאנגסטר ראפ מאמצע האייטיז ולתוך הניינטיז. והוא מתעסק עם אר'אנ'בי והיפ הופ עד היום. תמיד יודע לאיפה הוא הולך, אבל אף פעם לא שוכח מה הגרעין שהביא אותו עד הלום.

 

אתמול (שלישי) חגג קלינטון את יום הולדתו ה 73. אופיר בלום הקדיש לו 3 שעות מלאות במוזיקה שיצר, הפיק והשפיע. האזינו:

 

 

 

תגובות