מגזין

PreSet || מה בין שירי כנסייה להומאים והאלבום שמציל את העולם

מדי שבוע נביא את כל מה שקרה וקורה בתרבות המוזיקלית המשפיעה ביותר בדור האחרון. איפה רוקדים, מה שומעים ועם מה עושים

מאת יותם אבני. 17-07-2014

תגיות: PreSet, פריסט

 

PreSet - מגזין האלקטרוניקה של קול הקמפוס, מציג מדי שבוע את כל אשר קרה וקורה בתרבות המוזיקלית המשפיעה ביותר בדורנו. מהאוס וטכנו עד אלקטרוניקת שוליים, ממסיבות סוערות עד פסטיבלי אומנות. והשבוע: האלבום של אפדמין מציל את העולם, סטיב ראחמד אחראי על טראק שציפינו שיגיע מקרל קרייג, הקשר בין שירי כנסייה להומואים בברלין וסבו קיי חוזר לישראל.

אלבום: Efdemin - Decay (Dial) - 2014

בימים אלה, בהם דיג'יאים כמו רודהד מנגנים באיביזה יותר מאשר בברלין, אנחנו צריכים יותר אלבומים כמו "Decay" של אפדמין. טכנו בכל גווניו השונים, נמצא כרגע בנקודת שיא הפופלאריות שלו וכמו כל תת-ז'אנר אלקטרוני אחר ברגעי ההייפ, גם הוא מתחיל לחלוש על סגנונות מוזיקה אחרים סביבו. האינפרטציה של אפדמין לטכנו בן זמננו, להבדיל מאחרות שהגיעו ממחוזות הדיפ האוס או אלקטרוניקה נסיונית כמותו, עושה חסד גדול למקורות והמשך דרכו של הז'אנר, מכאן והלאה. לא רק בגלל ריבוי המוטיבים ה"שורשיים" של טכנו דטרויטי באלבומו של אפדמין, אלא בעיקר בשל הטמעתם הטבעית, במרקמים והרעיונות המוזיקליים הייחודים לאפדמין עצמו. יוצר שחוגג השנה עשור של יצירה מוערכת ופורייה.

חשוב לציין ש-"Decay" הוא אלבום משובח, כי לפני הכל הוא אפדמיני מאוד. הוא מתכתב ברובו עם האוס עמוק ומהורהר יותר מאשר רעמי תוף מחרישי אוזניים כ"נהוג" בטכנו. מדובר באלבום עמוק, חם וסהרורי. עשיר צלילית ומוזיקלית וערוך לכדי יצירה שלמה ומרתקת בהאזנה רצופה. הוא נפתח בדגימת קול האומרת: "My body isn't listening to me", ונסגר עם אותו קול נוגה המבשר את הפסקה המצמררת הבאה: "אם אצבעותי יכלו לזוז עכשיו, אם אצבעותי יכלו לזוז, הייתי הולך לנגן בפסנתר. לגעת במוזיקה עם אצבעותיי. לגעת בצליל באצבעותיי החיות. מוזיקה, לגעת במוזיקה".

למרות שבחר בצ'לו על פני הפסנתר, אפדמין יודע דבר או שניים על מגע הצליל תחת אצבעותיו. מדובר הרי ביוצר שעיקר מטענו המוזיקלי נשען על טקסטורות צליל הרבה יותר מאשר מקצב. בין אם חטא בדיפ האוס, טכנו או אלקטרוניקה נסיונית, המוטיבים המוזיקליים של אפדמין מבוססים תמיד על עקרונות סטטיים. משפטים דיספונקציונלים שעיקרם תפישת מרחב בזמן. השפעה מוזיקלית גדולה שהוא זוקף בכל ראיון לזכותו של חלוץ המינימליזם הדטרויטי רוברט הוד. הטראק הרביעי באלבום, "Solaris" הוא ללא ספק המחווה הכי ישירה מצידו של אפדמין לטכנו של הוד.

מחווה ישירה נוספת באלבום שאי אפשר לטעות בה היא הטראק "Parallaxis", שהוא גם הסינגל הראשון מפרוייקט הרימקסים המשובח שיצא החודש לאור. טראק שצועק "ג'ף מילס" כבר מהתו הראשון. לצד גרסאות מאת סטפן לינזאטי ו-Asusu, זכה הטראק המשגע הזה גם לגרסאת רימיקס חריגה מאת "Borderline State". שם במה חד פעמי שברא לעצמו הסקסופוניסט ומלחין הג'אז הגרמני John Gürtler, מידידו הקרובים של אפדמין מחוץ למעגל המוזיקה האלקטרונית. גוטלר תרם לאפדמין גרסאת רימיקס אלקטרו-אקוסטית ונטולת מקצב. התוצאה היא אחת מיצירות הפיוז'ן הגדולות שידעה המוזיקה האלקטרונית מזה זמן רב.

ככה זה נשמע:

 

הערב ב-20:00, במסגרת התוכנית, נעלה לשידור סט מיוחד מאת אפדמין תחת הכותרת Parallaxis Mix. שעה של הטראקים והנעימות שהרכיבו את חזונו המוזיקלי לאלבום "Decay". הסט כולל יצירות מאת: Jeff Mills, Staffan Linzatti, Terrence Dixon ו-Prince of Denmark.

טראק: Sterac - Rotary - (Klockworks) - 2014

תתחילו להתרגל לצלילים האלה, כי הקיץ הזה תשמעו אותם עוד אינספור פעמים. תקליט הסינגל המצופה ביותר בעולם הטכנו, יצא החודש לאור אחרי שנה וחצי של המתנה מותחת. אבל האמת, לא כזה חשוב מה טיבם של הקטעים עצמם, כשמדובר במפגש מוזיקלי מרגש כזה: סטיב ראחמד, מוותיקי התקליטנים והיוצרים של סצינת הטכנו של הולנד, מוציא לאור בחברת התקליטים של בן קלוק, מי שנחשב ובצדק לשליט רנסאנס הטכנו של ברלין בעשור הנוכחי.

"רוטארי" היא ללא ספק הרצועה הבולטת בתקליט המשובח הכולל 4 קטעים חדשים מאת ראחמד. כי "רוטארי" הוא מקרה נדיר של טראק הראוי לשימוש במגוון שלבים שונים של סט. הוא רזה מספיק בבאס בשביל חימום, מרחיק לכת בלחן עד לכדי שיא גועש של מרכז מסיבה, ובאותה נשימה גם היפנוטי ופסיכדלי מספיק בשביל לבשר על זריחת בוקר.  

הסוד טמון במוטיב המרכזי של הטראק: תפקיד סינתיסייזר מרובע ובומבסטי, אשר משתנה במעטפת ומרקם צליל לאורך הטראק. כל זאת בזמן שהוא מתנגן בווליום גבוה בפער ניכר מאשר הכלים המלווים אותו מאחור. אחת למספר פעימות, מתווסף לו גם אקורד צעקני נלווה, אשר מסגיר את סולם ההרמוניות הגבוהות של תפקיד הבאס.

 

ברגע ההפוגה המתבקש, במרכזו של הטראק, עולה ונבנה בהדרגה מטח שש-עשריות של מכות רימשוט. מה שקורץ במכוון או במקרה ל"Spastik" האגדי של פלסטיקמן. האווירה הכללית, מזכירה יותר מכל את תור הזהב של גרסאות הרימיקס של קרל קרייג. טכנו חם, נוסטלגי-עתידני, בעל עומק, אפקטיביות ואינטליגנציה גבוהה. למרות או בזכות שהוא מתפייד לסיום מפתיע בדקה השישית, מדובר בטראק מפתיע ומרגש שקשה שלא לנגן אותו שנית, מיד אחרי שנתקלים בו לראשונה.

מחווה: גוספל

על פניו, אין כל קשר הגיוני בין שירי דת למוזיקה מכאנית המלווה צריכת סמים. אבל עוד הרבה לפני קטעי הטרנס המצועצעים של בית חב"ד, שירי כנסייה מצאו להם בית חם בסצינת הסולפול האוס של ארה"ב. יוצרים ודיג'יאים דוגמאת טוני האמפריז, רולנד קלארק ובעיקר בלייז שאמרו את המילה "ישו" ראשונים על גבי קטע האוס, הניחו את היסודות לתת-ז'אנר שלם בסצינת הסולפול, תחת השם המתבקש "גוספל האוס". למעט קומץ משוגעי דבר, עמוק בנישות סצינות ההאוס של אמריקה השחורה, סגנון הגוספל האוס לא הרחיק לכת. הוא גם תת-ז'אנר המתאר מוטיב זעיר, כזה שיכול להופיע בצורות והקשרים שונים במגוון רחב של סגנונות מוזיקה. למי שבכל זאת רוצה לחקור ולהתעניין בתופעה המוזיקלית המרוממת רוח הזו, שווה לתת ביקור באתר: GospelHouseMusic.com. האתר היחיד בעולם לרכז סביבו את יצירות הז'אנר בחנות מקוונת, המאפשרת קניית תקליטים וקבצי מוזיקה דיגיטליים בשבחו של ישו.

סולפול האוס כאמור, הוא סגנון מוזיקלי עשיר בהרמוניות מעולם הסול והג'אז ועל כן מהווה שידוך הולם לשירי כנסייה בניחוח בלוזי. אבל השנה, היינו עדים לראשונה לשילוב הולם ומפתיע בין שירת גוספל לרצועת טכנו גועשת. רוברט הוד, אותו חלוץ טכנו דטרויטי שהוזכר שם מעל, הוציא השנה את אלבום הבכורה שלו תחת הכינוי Floorplan. הפרוייקט המוזיקלי המתאר את עולמו הרוחני של הוד מאז התחזק והוכשר ככומר מן המניין. "Never Grow Old" הסינגל הראשון מתוך אותו אלבום שעוד רבות ידובר בשבחו וחשיבותו, יצא החודש לאור בגרסא חדשה נוספת. זאת למרות שגם גרסאת המקור שלו היא ללא ספק כבר אחד מלהיטי השנה הגדולים ביותר. הטראק המדובר, כמצופה מחלוץ המינימלזים בטכנו, מופשט ומינימלסטי כשרק כלי הקשה ומצילות מלווים את מהלכיו האנרגטיים המתחלפים. אבל במרכזו של אותו לחן מופשט, מופיעות חתיכות שונות מדגימת קול אקסטטית שהפכה בין לילה לקאלט.

דגימת הקול לקוחה מתוך ביצוע של אריתה פרנקלין לאחד משירי הגוספל הדרומיים הקלאסיים ביותר. "Where We'll Never Grow Old" שכתב ג'יימס מור ב-1914. הביצוע קורע הלב של אריתה פרנקלין, הנפרש על פני עשר דקות, מלווה רק בהד פסנתר רחוק. מה שאפשר בקלות להוד לדגום את קולותיה ללא כל עיבוד מלווה ברקע. ההקלטה לקוחה מהאלבום "Gospel Greats" שהופיע ב-1972. אותו אלבום בו הופיע גם הביצוע המיתולוגי שלה ל-"Amazing Grace", שבזכותה הפך לשיר הגוספל הראשון בהיסטוריה להגיע למצעד הפזמונים בארה"ב.

לא משנה באיזה מקצב, או בחסותו של איזה סגנון, בימים כאלה כדאי יותר מתמיד להקשיב לביצוע המופלא הזה של אריתה. גם לנו מגיע רגע ממשהו שמפיח חיים ותקווה בליבם של מאזינים.

קבלו אותה:

 

מסיבה: Sebo K

לא בטוח אם סבו קיי זוכר את זה, ויש לקוות שהוא וההורים שלו לא קוראים עברית, אך בפעם האחרונה שהוא היה כאן הוא אכל סרטים קשים בעמדה. היה זה במועדון הברזילי הישן, זה שבאמת שכן על רחוב ברזילי עצמו, במסגרת ליין מסיבות ה"אקסרסייז" - סדרת מסיבות מופלאה שהביאה ארצה אותו ורבים בקומתו לישראל, הרבה לפני שהפכו לכוכבי-על. במסיבה המיתולוגית ההיא, הוא אולי ניסה ללא הצלחה לנגן תקליטור על גבי פטיפון, אבל בסופו של יום נתן סט אדיר שהפך למסיבה אגדית ובלתי נשכחת. כמעט עשר שנים חלפו מאז והרבה גילגולים מוזיקליים עברו סבו קיי וחברי הלייבל Mobilee, שסבו תרם יותר מכל אחד אחר להצלחתו בעולם. הפעם הוא מגיע לביקור חוזר מחר (שישי) במועדון הבוטלג*. לפניו ואחריו יגבו אותו המקומיים סטפן בזבז ואוריה קלפטר, בזמן שבחלל הבר יופיעו דור שינדר ונמרוד אזולאי.

 

 

*גילוי נאות: כותב מדור זה, עובד במועדון הבוטלג - אבל באותו הלילה מפיק מסיבה אחרת שגם אליה כדאי לבוא

 

תגובות