מגזין

סיגריות ואלכוהול לנצח או: למה אני אוהבת את אואזיס

החוג לתולדות המוזיקה לובש את אימונית האדידס שלו וחוזר אל שנות התשעים ואל הבריטפופ. תחנה ראשונה: Definitely Maybe

מאת קול הקמפוס. 12-05-2014

תגיות: בריטפופ, אואזיס, דנה קסלר, החוג לתולדות המוזיקה, Oasis

החוג לתולדות המוזיקה הוא שמה של סדרת הרצאות על אמנים, תופעות והתפתחויות מוזיקליות שמתקיימת בבתי קפה ובארים שונים בתל אביב מזה כעשור. את ההרצאות העבירו ומעבירים מיטב המומחים ואספני המוזיקה הרלוונטיים. כעת, לציון 20 שנה לבריטפופ, החוג לובש את טרנינג האדידס הישן לחמישה מפגשים בהנחיית דנה קסלר, אודות התופעה שהחזירה לבריטניה את ה"קוליות" שלה. המפגש הראשון יסוב על ההשפעות על הבריטפופ והרקע להופעתו, ויתקיים היום (שני) ב-20:30 במרפסת אברקסס, תל אביב.

מאת דנה קסלר

אחד הדברים שמדי פעם מבקשים ממני להתנצל עליהם, ואין לי שום כוונה לעשות זאת, היא אהבתי לאואזיס. אני הראשונה להודות שמרבית אלבומיהם לא משהו ושיותר ממחציתם מיותרים לחלוטין, אבל זה בכלל לא משנה. אם תשאלו אותי, “Definitely Maybe”, שיצא בקיץ 94', הוא האלבום הטוב ביותר של שנות התשעים, ואלבום הרוק הבריטי הגדול ביותר - וגם הטוב ביותר - בעשרים השנה האחרונות. אהבתי אליו פחותה רק מאהבתי לאחים גאלאגר - שאת שניהם אני אוהבת אהבת נפש, כל אחד בדרכו ועל פי יכולותיו.

ביחד עם בלר ופאלפ, אואזיס היו מובילי סצינת הבריטפופ - גל של להקות "בריטיות במובהק", שצמחו מעולם האינדי וחדרו למיינסטרים במחצית שנות התשעים, כחלק מאופטימיות חדשה וגורפת שנפלה על אנגליה באותן שנים.

  

בשבילי, כמו בשביל חלק גדול מהדור שלי, אואזיס הייתה להקה מכוננת. גם אני עמדתי באמצע שדה עם עוד 100,000 מעריצים בהופעה שלהם בפסטיבל גלסטונברי ב-95'. הייתי אז בת עשרים וכמו כל יתר בני העשרים שנכחו בקהל העצום הזה גם אני הבנתי בדיוק על מה ליאם גאלאגר מדבר ב-”Cigarettes & Alcohol”- המנון הנעורים שתמציתו היא שכשאתה צעיר, אתה באמת לא צריך יותר מחפיסת סיגריות ובקבוק בירה. גם אני צרחתי עם כולם את המילים של "Rock 'n' Roll Star" - אחד השירים המרגשים והנדירים האלה שגורמים לך להרגיש כאילו אתה באמת ובתמים יכול להיות כוכב ללילה אחד.

  

כל שיר ושיר באלבום הבכורה של אואזיס הרגיש כמו ששיר רוקנרול טוב אמור להרגיש: כאילו שום דבר בעולם לא חשוב מלבד הרגע החולף שבו אתה שומע אותו. וכששירים על רגעים חולפים הם טובים באמת, הם הופכים לנצחיים. כאלה הם שירי אלבום הבכורה של אואזיס.

 

רשימת ההישגים הרשמיים – הנאמבר וואנים, הפרסים – של אואזיס אינסופית. אני מכירה הרבה אנשים שלא מבינים על שום מה ולמה הכבוד הזה מגיע ללהקה חקיינית ונטולת מקוריות כמו אואזיס. הסיבה שהם לא מבינים היא שהם לא אוהבים את אנגליה בכל לבם. לא צריך להיות אנגלי בשביל לאהוב את אואזיס, אבל בהחלט צריך להיות אנגלופיל.

נואל גאלאגר, האח הבכור והמוח של הלהקה, ראה את אואזיס כחוליה בשרשרת המתחברת לארכיטיפ בריטי עתיק. הוא ראה את אואזיס כחברי הפרולטריון, בניה של אדמת אנגליה, ומטרתם הייתה להפקיע את המוזיקה הבריטית מידי האמריקאים, כמו גם מידי האינטלקטואלים האמנותיים מבית, ולהחזיר אותה לעם. על עטיפת קלטת הדמו הראשונה של אואזיס התנוסס דגל אנגליה, שעוצב בצורה של מערבולת, כאילו הוא נשאב לתוך חור ניקוז. התגובה של ליאם גאלאגר, כשנשאל על משמעות העיצוב, הייתה: "זה הדגל הגדול ביותר בעולם והוא הולך לעזאזל – אנחנו פה בשביל לעשות משהו בנידון".

ההצהרות הפטריוטיות של האחים גאלאגר לוו בהערצה כנה וגלויה לאיקוני פופ בריטיים מדורות קודמים. מהפכת הבריטפופ, שאואזיס עמדו בראשה, הייתה שונה במהותה מהמהפכות המוזיקליות הקודמות בבריטניה. בניגוד למהפכת הפאנק או האסיד-האוס, בבריטפופ לא היה שום דבר איקונוקלסטי. בשום שלב לא הייתה לאואזיס יומרה לעשות משהו חדש ומקורי, אלא רק להחזיר עטרה ליושנה. עם הערצה פנאטית לביטלס והשפעה ברורה של הסטון רוזס, אואזיס היו מוכנים לצאת לדרך. ובנקודה המסוימת הזו בהיסטוריה של אנגליה – האופוריה (הזמנית) של לפני עליית הניו-לייבור לשלטון, אחרי 18 שנים בהם שלטו השמרנים – זה היה מרגש מאוד.

 

עם כל הכבוד ללהקות הבריטפופ האחרות, אואזיס הם המפגן האמיתי, המדויק והיפה ביותר של אנגליה. של אנגליה העממית, האמיתית, לא זאת שלוגמת וויסקי-סאוור בקוקטייל בר בסוהו של לונדון. כל הלהקות ששויכו לגל הבריטפופ של שנות התשעים עסקו באנגליות של עצמן בצורה זו או אחרת, אך אואזיס היו ההתגלמות המדויקת והמזוקקת, וגם הנאיבית והטפשית ביותר, של הגל הפטריוטי הזה. בעוד שעבור רבות מלהקות הבריטפופ זו הייתה רק פאזה או טרנד, אצל אואזיס זאת הייתה כל המהות שלהם.

עד סוף 95' דיימון אלברן, סולן להקת בלר, הצהיר שהבריטפופ מת, אך בשביל אואזיס החגיגה הגדולה רק התחילה. דצמבר 95' היה הכריסמס של “Wonderwall”, וההצלחה המסחרית של האלבום השני, “What's the Story Morning Glory”, הייתה חסרת תקדים. וגם אחרי שהבריטפופ שבק סופית, לנואל גאלאגר לא הייתה בעיה להופיע ב”Top of the Pops” עם גיטרה שהיוניון ג'ק מודפס עליה.

 

גם אם בבלר, פאלפ, אלסטיקה, סווייד וסופרגראס היה הרבה יותר תחכום מבאואזיס, האחים גאלאגר היו הדבר האמיתי. האפיל שלהם חצה גבולות. הם היו אהובים על ידי ילדי אינדי ועל ידי העמך בעת ובעונה אחת, והם התמחו בכתיבת שירים לכל המשפחה והמנונים בעלי אפיל חוצה דורות כמו “Forever" או “Wonderwall”.

    

לקוראי הצהובונים סיפקו אואזיס את כל הבידור השערורייתי שלהקות רוקנרול אמורות לספק. האחים גאלאגר קיללו אחד את השני, הלכו מכות, הסתבכו עם החוק, יצאו בהצהרות בומבסטיות, השתכרו, עישנו והסניפו קוק כאילו אין מחר. ובזמן שליאם גאלאגר התחתן עם שתי כוכבות בלונדיניות – פטסי קנזיט תחילה ואחריה ניקול אפלטון מלהקת הבנות, אול סיינטס - אחיו בעיקר עשה בדיחות על חשבונו.

 

אחרי האלבום השני או השלישי הפסקתי לעקוב אחרי אואזיס (אלא אם כן התבקשתי לכתוב עליהם ביקורת). אבל גם אם הם הפסיקו לעניין מבחינה מוזיקלית, האחים גאלאגר המשיכו להיות שני המרואיינים המצחיקים ביותר בעולם, שכל ראיון טלוויזיוני או עיתונאי איתם הוא תענוג צרוף.

כשהם היו בשיאם, אואזיס היו הלהקה הכי טובה בעולם - או לפחות בעולם שבו אנגליה היא המרכז. הם המשיכו עוד כעשור וחצי אחר כך, שזה בסדר - זכותם. אבל גם אחרי שהם התפרקו, בסוף העשור הקודם, אין ספק שהם תמיד ייזכרו כאחד מנכסי צאן ברזל של התרבות הבריטית הפופולרית. בשביל מי שאוהב את אנגליה, האחים גאלאגר נמצאים שם למעלה ביחד עם הפיש אנד צ'יפס, תאי הטלפון האדומים, הנסיכה דיאנה, מיסטר בין, סר פול מקרטני, הבי-בי-סי, מייקל קיין, קייט מוס, ג'ורג' בסט, שרלוק הולמס, טוסט עם שעועית, המיני קופר ופיינט של לאגר בפאב הפינתי.

 

** הטקסט מבוסס על כתבה שפרסמה דנה קסלר בעבר באתר "אחר" ז"ל

תגובות