מגזין

מחווה לרגאיי שמגיעה מציון

אריאל תגר (כלבתא) ואורי ורטהיים עם אלבום מחווה יוצא דופן, שיוצא בוויניל והוקלט באולפן אנלוגי, לשורשי הדנסהול בג'מייקה

מאת יוסי חלילי. 01-05-2014

תגיות: יוסי חלילי, כלבתא, מיקסמונסטר, אריאל תגר, הארץ, Congo Beat The Drum

לאריאל תגר ("כלבתא") הייתה פנטזיה פרועה – להוציא תקליט רגאיי שיעשה כבוד לזרם הראב-א-דאב וה-אירלי דאנסהול ששלט בג'מייקה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. כזה שיצליח לתפוס ולשחזר את התחושה של ג'מייקה ההיא, שבהרבה מובנים כבר לא קיימת. בתום תהליך של שנתיים, הפנטזיה הזו הופכת למציאות. לפני כשלושה שבועות יצא הסינגל הראשון מתוך Congo Beat The Drum שיצר תגר יחד עם שותפו לפרויקט אורי ורטהיים ("מיקסמונסטר"), וכבר זכה לתגובות נלהבות ולהשמעות לא מעטות, בין היתר ברדיו1 של ה-BBC. עם רשימת אמנים ייחודית ועם סגנון שכבר קשה למצוא היום בעולם הרגאיי, מציג האלבום, שעתיד לצאת בסוף אפריל, קטעים שהחלו להיווצר בתל אביב וסיימו את דרכם באולפנים אפופי העשן של ג'מייקה.

"הפרויקט הזה התחיל למעשה מאוסף התקליטים שלי" מספר תגר. "אני אוסף תקליטים כבר הרבה מאד שנים, ביניהם הרבה תקליטי רגאיי, ובמיוחד מהתקופה שהיתה למעשה סוף תור הזהב של הרגאיי הקלאסי והרוטס. בסוף שנות השבעים הגיע דור חדש של אמנים ומפיקים שיצרו את ההתחלה של הדאנסהול, שהיה מאד שונה מוזיקלית מהדאנסהול של ימינו שהחל להתפתח כמה שנים אחר כך עם המעבר להפקה דיגיטלית. מה שבעצם קרה בתווך הזה זה שילוב מיוחד של הפקה אנלוגית עם זמרים שמסתגלים לחידושים הדיגיטליים המתהווים. אמנים כמו יו רוי וביג יות' שהתחילו לעשות מה שמכונה 'טואסטינג', שירה שדומה לדיבור על המקצבים השונים, וביחד עם המפיקים הפכו את היוצרות והביאו את התחושה החיה של הסאונד-סיסטמז אל תוך האולפן. הדבר הזה מאד דיבר אלי ומשך אותי ולמעשה יצר אצלי בראש את הפנטזיה על האי הקסום הזה שנקרא ג'מייקה. כמו כן, גם המילים קיבלו תפנית והשירים החלו לעסוק יותר ויותר בפולקלור היומיומי ובסיפורים קטנים מהחיים במקום בנושאים קלאסיים כמו הדת, הראסטה והגאנג'ה. היה לי מאד חשוב לשמור על הצביון הזה והתקליט הזה הוא למעשה הצורה שבה זה בא לידי ביטוי, יחד עם כל ההשפעות מסביב".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב האלבומים החדשים לפייסבוק שלכם

 

תגר, 35, מפיק, יוצר ודי-ג'יי מוכר בסצנה התל אביבית, מגיע מתחום המוזיקה האלקטרונית. בשיטוטיו בין מוזיקת הדאנס, הטכנו והבייס הגיע לאנגליה והשתקע קצת בלונדון, שם נחשף לתרבות הרייב שהחלה להתפתח באותה תקופה. "כשהגעתי ללונדון עדיין לא הייתי כל כך מפוקס על המוזיקה שלי. אבל המוזיקה, המסיבות והאנשים שפגשתי במזרח לונדון עזרו לי למצוא כיוון אמיתי. בדיוק החלו להתפתח שם ז'אנרים כמו גריים ודאב-סטפ ויצא שגרתי והייתי בדיוק איפה שהכל קורה, כך שמהר מאד התחברתי לזה".

איך זה משתלב עם התקליט הזה שהוא למעשה אלבום רגאיי מובהק?

"במזרח לונדון נחשפתי גם לסאונד סיסטמז (הרכבי מוזיקת רחוב שכללו די.ג'ייז וזמרים והיוו חלק משמעותי בתרבות והתפתחות המוזיקה בג'מייקה – י.ח.) שהגיעו יחד עם הקהילה הג'מייקנית ללונדון ועשו הרבה דאב ורגאיי. זה מאד השפיע עלי, הן מבחינת המוזיקה עצמה והן מבחינת צורת ההגשה של העניין. איכשהו שלושת העולמות האלה של הרייב, הבייס והרגאיי התערבבו אצלי וזה למעשה, בצורה כזו או אחרת, מה שאני עושה עד היום. מתישהו היה ברור לי שיצא משהו גם בכיוון הזה".

אבל למה לעשות תקליט דווקא? מה יש בפורמט הזה מעבר לטרנד החזרה אליו בשנים האחרונות?

"קודם כל כשהתחלתי לתקלט ולהפיק זה מה שהיה ועם זה התעסקו. אם רצית שינגנו את המוזיקה שלך זה היה הפורמט. היום כדי.ג'יי, גם אני משתמש לעיתים במחשב, אבל יש משהו בתקליט שקשה מאד לשחזר מבחינת התחושה, בטח בסוג כזה של מוזיקה. לאורך כל כך הרבה שנים סינגלים יצאו רק בפורמט הזה של ויניל ולמעשה האספנות הזו וה"טרנד" הזה הם חלק מחקר מוזיקלי אמיתי. כשמדובר ברגאיי זה אפילו עוד יותר נכון, כי יש כל כך הרבה מוזיקה שיוצאת ומגיעה כל הזמן מג'מייקה ורק בחיפוש עמוק שכזה אפשר להשיג אותה".  

אריאל תגר (מימין) ואורי ורטהיים
אריאל תגר (מימין) ואורי ורטהיים.

באולפן התת קרקעי שלו במרכז תל אביב מפוזרים חוץ מתקליטים גם סינתיסייזרים אנלוגיים, טייפ סלילים, מכשירי אפקטים ושאר אמצעי הקלטה. האהבה לסאונד האנלוגי ולמכשירי הוינטג' יצרה בין היתר את החיבור המתבקש עם ורטהיים, מפיק וטכנאי סאונד שמתמחה בהקלטות אנלוגיות וממקימי ההרכבים "רדיו-טריפ" ו"התפוחים". המפגש הזה יצר למעשה את הקרקע הפרקטית לעבודה על האלבום החדש. "כשקניתי את אחד הסינתיסייזרים הראשונים שלי ישבתי עם אורי ודיברנו על קטע שצריך להוציא בשימוש עם הסינתי הזה, שגם יוקלט על הטייפ האנלוגי שלו. ככה בעצם התחילה העבודה המשותפת שלנו. עשינו תקליט פאנק אחד שהיה סוג של קריצה לתקליטי moog ישנים יחד עם קותימן (אופיר קותיאל), בו פיתחנו שיטות עבודה והקלטה אנלוגיות שהתאימו לנו, ואחר כך גם סינגל דאב שהקלטנו עם ליטל ג'ון וג'ה תומאס מג'מייקה. הרגשנו שאנחנו עובדים טוב יחד ושהתוצאה של ההשפעות שאנחנו מביאים כל אחד מהעולם שלו היא מאד ייחודית. אני גם מאד התרגשתי מהעובדה שאני יכול לעבוד עם האמנים האלה, שהייתי מקשיב להם על גבי התקליטים שלי, וכל זה משך אותנו יותר ויותר לכיוון של אלבום באורך מלא".

אז איך זה למעשה יצא אל הפועל?

"החלטנו ללכת על זה וכשנה אחרי הוצאת הסינגל נפגשנו לשבוע מרוכז של עבודה. בנינו אולפן מאולתר במרתף של ההורים שלי בו כתבנו והקלטנו את הקטעים שהיוו את הבסיס לאלבום. כל אחד הביא את הציוד הרלוונטי מהאולפן שלו ועם מה שהיה לנו התחלנו לעבוד. למרות שציוד אנלוגי באולפנים נתפס בדרך כלל כיקר, אצלנו זה היה דווקא הפוך – פשוט כי זה מה שהיה לנו. זה לא היה הציוד הכי מתקדם של אותה תקופה, אבל הוא עדיין נתן לנו תוצאות מדהימות".

מה כל כך מיוחד בעבודה והקלטה עם ציוד אנלוגי?

"קודם כל הסאונד הוא מדהים ומיוחד, סאונד שקשה לשחזר ולחקות גם היום באמצעים דיגיטליים. בנוסף, שיטת העבודה היא כזו שבה כמעט ואי אפשר לשכפל או לערוך את הטייק שהקלטת. אם רוצים לשפר את הטייק צריך לחשוב פעמיים, כי לרוב זה אומר למחוק את מה שעשית קודם. מצד אחד זה מאד מגביל לעומת העבודה של היום, אבל זה גם יתרון כי זה גורם לך לקחת החלטות שמשפיעות באופן ישיר על דרך העבודה ועל התוצאה הסופית. כפי שאמרתי זה הרגיש נכון, ועם המוזיקאים שהשתתפו (קותימן, דן בלילטי ויונדב הלוי) הקלטנו למעשה בתוך שבוע את כל הקטעים האינסטרומנטליים שיהוו את הבסיס לאלבום. זו הייתה חוויה מדהימה. כמו להיכנס לקפסולה של זמן וייקום אחרים".  

ידעתם כבר אז שזה הולך להשתלב עם ליריקה שתוקלט בג'מייקה?

"כן. ידענו ורצינו את זה, אבל לא היה לנו עדיין מושג איך נעשה את זה".

אחרי ניסיונות שונים ולא מוצלחים לגייס כסף עבור הפרויקט, מי שעזר לתגר ולורטהיים לעלות על מטוס לג'מייקה היו בסופו של דבר חברים מהסצנה המקומית. "חיפשתי את העזרה הזו בחוץ, בחו"ל, ובסוף היא הגיעה דווקא מפה. את הפוש הראשון וגם הרבה דחיפה מנטלית לכל אורך הדרך קיבלנו מגל עילם מחומוס אבו דאבי, שהתלהב מהפרויקט ממש מההתחלה. אחר כך הגיע גם ליאור רחמני, מנהל תחנת הרדיו "קול הקמפוס", שעזר לנו לארגן ערב תקלוטים בהתנדבות שכל ההכנסות בו הוקדשו לטובת הפרויקט. עם הסכום הזה ביד כבר לא היו תירוצים והיתה אמונה שזה אכן אפשרי. השקענו מכיסנו את כל השאר וכמה חודשים אחרי כן עלינו על מטוס לג'מייקה".

מה קורה בג'מייקה?

בג'מייקה התחברנו ישירות לג'ה תומאס, שמעבר להיותו זמר היה גם מפיק בשנות השבעים. הוא למעשה חיבר אותנו אל כל האמנים והאולפנים ובעצם היה המפיק בפועל של כל הפרויקט. נוסף לזה הוא היה הצינור שלנו אל העולם הג'מייקני שעובד בצורה מאד שונה ממה שאנחנו מכירים. הכל שם עובד מהיום למחר, לא לכולם יש טלפון סלולרי, ובכלל לא קל לרכוש את האמון של המקומיים לשני בחורים לבנים שמסתובבים בגטו ונראים קצת מוזר. היתה לי רשימה של הזמרים האהובים עלי שאיתם רציתי לעבוד ויצא שבמשך היום היינו מסתובבים בכדי לאתר אותם ובערב נכנסים לאולפן ומקליטים. זו היתה הרוטינה שלנו שם ולא תמיד היה קל להגיע אל האנשים, אבל היה בהחלט מעניין".

מה היה הפידבק שקיבלתם מהאמנים עצמם? הם שמחו להשתתף בפרויקט?

חלק מהאמנים הללו עדיין פעילים היום וחלקם פחות כך שזה שניגשנו אליהם בנחישות והפגנו ידע במוזיקה שלהם הרשים אותם והחמיא להם. כשהשמענו להם את המוזיקה היו תגובות מדהימות כמו 'וואו הרבה זמן לא שמעתי דברים כאלה' וכדומה ואז גם היחס שלהם אלינו מאד השתנה. למעשה, למעט קטע אחד של מוטאבארוקה, שהוא סוג של משורר ודובר לא רשמי של הראסטאפארי והכין מראש את הליריקס, את כל המוזיקה יצרנו איתם באולפן. עם כל הזמרים שאיתם עבדנו זה התחיל לאט, באיזשהו שלב היתה הבנה ופתרון וברגע שהם נכנסו לוייבס זה פשוט עבד. למעשה יצרנו להם קנבס מוזיקלי שהם יכולים לעבוד עליו ולהתחבר אליו ויחד עם החזרה לסגנון הזה של המוזיקה שכבר הולך ונעלם זה היה חיבור מדהים. בנוסף שיטת העבודה הזו שנראית חפיפניקית קצת, יוצרת למעשה מקצועיות מאד גדולה, כי לאנשים האלה יש יכולת להיכנס לאולפן, לכתוב, לבצע ולהקליט בצורה מושלמת תוך שעה או כמה שעות ואין מצב כזה שנכנסים להקליט ולא יוצאים עם שיר. זה מאד מיוחד".

 

בסופו של תהליך שלקח כשנתיים כאמור, נחתם חוזה ההפצה בלייבל הלונדוני freestyle records שמתעסק בעיקר במוזיקת סול ופאנק. תגר מספר שהיה לו חשוב שהתקליט ייצא דווקא בלייבל כזה ולא באחד שמתעסק באופן מובהק ברגאיי. "יש משהו קצת שונה באלבום הזה, בשל ההשפעות השונות שלי ושל אורי שהם לאו דווקא רגאיי טהור. רצינו חברת תקליטים שתוכל לקחת את זה גם לקהל שהוא לא בהכרח חובב רגאיי מובהק, כי ידענו שקהל כזה יוכל בוודאות להתחבר לזה ורצינו עוד קהלים".

אז למי מכוון האלבום הזה? מי לדעתך יוכל ליהנות ממנו?

"חוץ מלאנשים ששומעים רגאיי, אני בטוח שהתקליט הזה ידבר גם לאנשים שאוהבים סול ופאנק (הסינגל הראשון עם ליטל ג'ון ששוחרר מתוכו הוא קטע סול מתקתק) ואפילו לכאלה ששומעים טכנו. הרבה מהקטעים בו הם בעלי אופי רפטיטטיבי, אפל ומינימליסטי וזה לגמרי יכול לדבר לאנשים מעולם המוזיקה האלקטרונית. כרגע מנגנים מתוכו הרבה סוגים של די.ג'ייז ותחנות רדיו כך שזה קהל יעד ממש רחב".

ומי שישמע את האלבום בצורה דיגיטלית ייהנה ממנו באותה מידה לדעתך?

"אין לי שום דבר נגד העולם הדיגיטלי שגם אני למעשה פועל בו ושייך אליו. הסאונד שיצרנו קיים וזה לא משנה באיזה פורמט הוא משווק. הוא יעבור גם בקבצים מאיי-טיונז. אם אתה שואל אותי, יהיה אולי נכון יותר להאזין לו בתקליט מבחינת תחושה, אבל גם הקובץ הדיגיטלי קיבל את האיכויות האלה של ההפקה".  

הבנתי שיש גם תיעוד מצולם לפרויקט.

"הייתי מודע כל הזמן לפוטנציאל ולחשיבות שיש בתיעוד של העבודה והתהליך, שיכולים לעניין הרבה אנשים. העבודה בג'מייקה, המפגש עם האמנים המקומיים שרובם לא יוצאים לחו"ל וכולי. ידעתי שיש עוד רבים כמוני שיושבים בבית ומדמיינים איך זה נראה והרעיון לצלם את התהליך לסרט דוקומנטרי הלך והתגבש ולמעשה אנחנו היום בשלבי עריכה אחרונים שלו, בתקווה שהוא ייצא בקרוב. למעשה אחרי שהתקליט כבר מוכן, כיום אני מאד מתרגש מיציאת הסרט כי יש בו הצצה ממשית לעולם הולך ונכחד עם תרבות אחרת ומנטליות שונה, עם מוזיקה שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים לצד הרבה עוני, פשע ושחיתות. עולם קסום, אחר, יפהפה ולא תמיד פשוט שנקרא ג'מייקה".  

 

 

תגובות