מגזין

מועדון הים התיכון: פסקול לשבת של ניצן חורש מדי שבוע דמו

מדי שבוע דמויות ציבוריות מגוונות מציגות את רשימת השירים הפרטית שלהן. השבוע על עמדת התקלוט סולן אלקטרה ו-cut out club. האזינו

מאת קול הקמפוס. 04-04-2014

תגיות: ניצן חורש, מיקסטיוב, פסקול לסופ"ש, Cut Out Club

 

 

מדי שבוע אנו מביאים לכם את "המיקס-טיוב" - פסקול לסוף השבוע של אמנים, אנשי רוח ודמויות ציבוריות, אשר מציגים רשימת שירים פרטית. השבוע על עמדת התקלוט המוזיקאי ניצן חורש.

חורש הגיע לתודעה הציבורית בעיקר כסולנה של להקת "אלקטרה". כיום הוא עוסק בפרוייקט הסולו הראשון שלו cut out club. הפרויקט המסקרן כולל עוד שבעה מוזיקאים מלבד חורש שמגיעים משלל קצוות המוזיקה המקומית. ההרכב המסקרן יופיע ב-25 באפריל באוזןבר בתל אביב.

פסקול לשבת | ניצן חורש

עמרי בר, הקלידן בלהקה שלי, הכיר לי אותו. הוא ממזר בן זונה (ווילי, לא עמרי) שבא מניו זילנד ועובד בלונדון, משלב גישה גראז'ית עם גרוב היפ הופי, בהפקה מזהירה שהיא גם ענקית וגם מינימליסטית בעת ובעונה אחת.

אין הרבה דברים שמשמחים אותי יותר משירי קלאב-מד טובים, רצוי בלווית בטוקדות. זה סוחף וזה רומנטי, וכמו זיכרון מנופש אבוד זה גם ארצי וגם גדול מהחיים, עם קורט של תוגה

 

הלהקה האחרונה שהלהיבה אותי ממש, הרכב עכשווי מליברפול. כריזמה, יכולות פופיות נהדרות, עם סאונד מאוד משכנע

 

דווקא העשור האחרון של ניק קייב, בו הוא כביכול פחות רלבנטי אבל בעצם ממשיך לכתוב בשיא הכושר על רציחות, אלוהים וכל הפאן שבינהם- כבש אותי סופית. זה שיר שלו מהניינטיז דוקא, שההפקה המוזיקלית בו פנומנלית בעיני

 

הכל פה מופרז. כמו דוראן דוראן עם סטיליסט בהתקף פאניקה.ABC היא בכלל להקה שקשה למצוא לה הרבה תומכים או נאמנים כיום. אבל השיר מצוין, מבין כמה וכמה שיש להם, בהפקה המסחרית הראשונה של טרבור הורן

 

הרכבי ההופעות שג'ק ווייט מסתובב איתם היום הם ההיפך הצורני מוויט סטרייפס, אבל המשך ישיר ביכולת שלו לייצר פראפרזה מקורית על רוק אמריקאי קלאסי

 

חבר חדש שהכרתי הפנה אותי לדני קיי, בהקשר לשיחה שהיתה לנו על ההשפעה של קיי על דיויד בואי. דני קיי הוא סוג של אמנות נכחדת, ושיר הילדים הזה הוא בין חמוד למכושף

 

אדיט פנטסטי ומהפנט- וגם שימושי - לקטע ישן של דיויד קרוסבי. במקור השיר נמשך כדקה בלבד, וכאן הוא נמשך עד לנצח, ועדיין חבל שהוא נגמר

 

הפילטרים של האינסטה תמיד מחמיאים למציאות

 

פצצת דיסקו- רוק סינתסייזרים סוחפת. ועקמומית: בתור מוזיקאי, הנטייה הטבעית שלך היא להקליט באופן "הגיוני" ו"נכון" מבחינת בחירת הכלים ועיבוד. זו נטייה שאתה צריך להילחם בה, כי הקסם טמון באזורים ביזאריים במידה ומשוללי הגיון אמיתי

 

אין לי מה להגיד על בואי, כי הכל כבר נאמר כמובן, חוץ מזה שלבושתי לקח לי 35 שנה להבין לעומק את גדולתו, ומאז אני מפצה על הזמן האבוד. אני בעיקר בטראנס של אלבומי סוף הסבנטיז שלו, וזה מתוך Low, אולי הנסיוני והמרתק שבהם.

 

אחרי שחשבתי שנמאס לי סופית שלהקות גראז'-רוק, הסינגל של הלהקה החדשה הזו מנגן לי על הסטימנט הישן

 

פראפרזה קפואה, מהפנטת ומסוכנת על רוקנרול פיפטיזי תמים של איש Suicide

 

במקור זה שיר היפי מהסיקסטיז, אבל הוא נופל מביצוע הטראק דיסקו-צרפתי המינמליסטי הזה. כי פה באמת יש זמרת שמתפקדת על תקן הבובה הטיזרית שעושה "לא", ויש כלי נשיפה אקסטטיים מקוריים

 

מתוך "האידיוט", אחד האלבומים האהובים עלי בעולם, אם לא ה-. Fאנק לבן על מצע ביבים שחורים. מת על הסטוג'ז, אבל רגשית זה התקליט של איגי שמפרק אותי. אולי בגלל שהוא מאוד אישי, אבל לא מנסה לכפות את הרגש על על המאזין בכלים שגרתיים. נסוך עליו מעטה של קור, שרק כלי הנגינה, והקול הנמוך-יותר-מהשאול של פופ, ממיסים.

 

האזנה טובה ושבת שלום

 

תגובות