מגזין

בין מיסיסיפי לניו יורק: פסקול לשבת של עמוס הראל

מדי שבוע דמויות ציבוריות מגוונות מציגות את רשימת השירים הפרטית שלהן. השבוע על עמדת התקלוט הפרשן הצבאי של "הארץ". האזינו

מאת קול הקמפוס. 28-02-2014

תגיות: מיקסטיוב, פסקול לסופ"ש, עמוס הראל

 

עמוס הראלעמוס הראל

 

מדי שבוע אנו מביאים לכם את "המיקס-טיוב" - פסקול לסוף השבוע של אמנים, אנשי רוח ודמויות ציבוריות, אשר מציגים רשימת שירים פרטית. השבוע על עמדת התקלוט הפרשן הצבאי של "הארץ" עמוס הראל.

העיסוק שלי במוזיקה - כמבקר, אבל בעיקר כצרכן די אובססיבי - מתנהל כמעט ביקום מקביל לתחום עבודתי העיקרי, כפרשן הצבאי של "הארץ". אלה שני עולמות שרק לעתים מאוד רחוקות נפגשים. הכתיבה על מוזיקה מספקת לעתים בריחה הכרחית מהפרטים המדכאים משהו של ההוויה הביטחונית.

בסיפור ההיקסמות עצמו אין שום דבר יוצא דופן: קודם תקליטי הביטלס של אחי הבכור ו-The Who שגיליתי בעצמי. אחר כך, כמקובל, עבודה בתיכון בחנות תקליטים (פיקדילי הירושלמית ז"ל) ושנים של הוצאת דמי כיס - ובעקבותיהם גם רוב המשכורות הראשונות - על תקליטים וספרים. המוסיקה השחורה הגיעה מאוחר יותר, לקראת סוף השירות הצבאי, למרות ששמעתי אמנים שחורים (בעיקר מחברת מוטאון) גם קודם לכן. נסיעה בת חודש לארצות הברית, ב-1991, השאירה עליי רושם עמוק. והיו גם שני ספרים שהאיצו את ההתאהבות: "רכבת המסתורין" של גרייל מרקוס ו"מוזיקת סול מתוקה" של פיטר גורלניק. אני זוכר היטב את ההמלצה של אלביס קוסטלו על הספר של גורלניק, שהופיעה על העטיפה: "קנו את הספר הזה. בעוד כמה שנים, אחרי כל התקליטים הנהדרים שתצטרכו לקנות בעקבותיו, הקנייה הזו עוד תראה כעסקה זולה". קוסטלו צדק, כמובן.

אי אפשר לדבר על מוסיקה שחורה בלי להתחיל בבלוז – ובמיוחד בבלוז הכפרי, האקוסטי, מהדלתה של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון, הגיטריסט האגדי שחי חיים קצרים, דחוסים ורווי מסתורין, הוא אולי הנציג המובהק ביותר של הז'אנר. "היכנסי למטבח שלי" הוקלט באמצעים פרימיטיביים למדי בשנות השלושים של המאה הקודמת – רק ג'ונסון והגיטרה – ועדיין נשמע מצמרר.

ניו-אורלינס, העיר שבקרבתה נשפך המיסיסיפי אל מפרץ מקסיקו, היתה קריטית להתפתחות הבלוז, הג'ז ובהמשך הרוקנ'רול, לא פחות מאזור הדלתא. הנה הרכב נשכח משהו בשם "יואי סמית' והליצנים" (יואי הוא הפסנתרן) עם שיר רית'ם אנד בלוז קליל משנות החמישים. למעשה זהו ניו-אורלינס, עיר שהיא סגנון מוזיקלי בפני עצמו.

בובי "בלו" בלאנד, זמר בלוז אדיר שהלך לעולמו בשנה שעברה, הקליט בלוז מסוג אחר: חשמלי, עירוני, ובהמשך גם תזמורתי - מוזיקה שחייבת לפרנק סינטרה כמעט כמו שהיא חייבת לרוברט ג'ונסון. בלאנד, כמו ג'ונסון, לא היה איש משכיל במיוחד, אבל תקשיבו למילים, התנ"כיות כמעט במסר שלהן: "את יודעת איך זה מרגיש, את מבינה; מה זה להיות זר בארץ הלא ידידותית הזו". כשהוקלטו בשנות החמישים הן התייחסו כנראה לחיים בדרום העמוק של ימי ההפרדה הגזעית, אבל מעניין איך יהדהדו באוזניו של פליט אפריקאי היום.

הסיפור של המוזיקה האפרו-אמריקאית הוא גם סיפורם של אמנים, מפיקים ומנהלים לבנים שהוקסמו ממנה ותרמו להתפתחותה. יש לו הרבה יותר גוונים מאשר הנראטיב החד ממדי שלפיו הלבנים רק ניצלו את השחורים, גנבו את אמנותם והרוויחו על חשבונם. ה"באנד", להקה קנדית לבנה, שחבריה התפרסמו תחילה כהרכב הליווי של בוב דילן, גדלה על ברכי המוזיקה של זמרים שחורים כמו בובי בלאנד והאולינ' וולף. זה שיר פחות ידוע שלהם, "קום כבר ג'ייק", שיכול להישמע כמו אגדת עם אמריקאית. הוא מתאר בחור כל כך עצלן שהעיירה כולה מתייצבת בבוקר כדי לצפות במאמצים של חברו להוציא אותו מהמיטה. אבל שימו לב לעיבודים – לגמרי ניו אורלינס.

ג'יימס בראון השפיע על מוזיקת הפופ בחמישים השנה האחרונות לא פחות מאלביס פרסלי או מהביטלס. אין שיר היפ-הופ או דאנס שאתם שומעים שלא ניכרות בו טביעות האצבעות של בראון. איפה הכל התחיל? השיר הזה, מ-1965, הוא נקודת התחלה טובה, ערש הפאנק (בפ' רפה). בראון הגדיר מחדש את תפקידו של הקצב בפופ, על חשבון המלודיה שהדגישה המוזיקה הלבנה. פתאום כל כלי בהרכב, מהקול של בראון ועד החצוצרות, נשמע כמו תוף.

אילו נבנה הר ראשמור למוזיקת סול, אוטיס רדינג היה תופס בו מקום של כבוד, לצד בראון, מרווין גיי ואל גרין. רדינג מת צעיר, בגיל 26, בתאונת מטוס, אבל איזו מורשת מוזיקלית עצומה הוא השאיר אחריו. הנה אחת מהבלדות הכי יפות שלו.

 

וזה כבר אל גרין, שעדיין אתנו. גרין הוא כיום כומר שמנהיג כנסייה קטנה בממפיס, טנסי (עוד עיר מוזיקלית מפוארת, שבה הקליט גם רדינג וכמובן המקום שבו התגורר אלביס במשך רוב חייו). אבל בשנות השבעים הוא היה האיש עם הקול הכי יפה בחצי הכדור המערבי. כאן הוא מקליט שיר של זמר הקאנטרי וילי נלסון – עוד עדות להשפעה ההדדית העצומה בין שחורים ולבנים בדרום ארצות הברית. השיר מתוך האלבום "Call Me" מ-1973, עדיין אחד משניים-שלושה תקליטי הסול האהובים עליי, אחרי אינספור האזנות. על השאלה "רדינג או גרין?" אין עדיין הסכמה מלאה בבית שלי גם אחרי כמעט עשרים שנות זוגיות. אולי זה לא כל כך חשוב: שניהם הפליאו לתאר מה זאת אהבה.

 

צ'ארלי ריץ' הוא עוד אמן דרומי לבן. ריץ' היה בסביבה של אלביס בימי הפריצה בחברת "סאן" בממפיס, אבל לא זכה להכרה דומה, למרות שהיה מוכשר כמעט כמוהו. ריץ', שהיה אדם סגור וביישן, הקליט בכישרון גדול בשורה ארוכה של סגנונות, מרוק וקאנטרי ועד סול וגוספל. "ניסתי ונכשלתי, ועכשיו אני מרגיש שצריך ללכת הביתה", שר ריץ', שבהופעות נהג לעתים להקדיש את השיר לריצ'רד ניקסון.

 

הנה מושא חדש להתלהבות עבורי, ג'יימס מקמרטרי (אבא שלו, לארי, הוא הסופר שכתב את המערבון הקלאסי, "יונה לבנה"). מקמרטרי לוקח ריף גיטרה פשוט יחסית, הישר מהרפרטואר של צ'אק ברי ובונה עליו סיפור שלא היה מבייש את דילן. איך השיר הזה לא נכנס לפסקול של סדרת הטלוויזיה "שובר שורות" אני עדיין לא מבין (במיוחד לאור ההתייחסות לייצור קריסטל מת'). לא סתם היה מי שהציע להפוך את "צ'וקטאו בינגו" להמנון האמריקאי החדש, במקומו של "הדגל זרוע הכוכבים". כאן בגרסה בהופעה חיה, מתוך האלבום המומלץ "חי ב-03'".

 

ואם כבר שחור ולבן, הנה הרולינג סטונס, להקה שפעלה תמיד על התפר ביניהם, בקטע מתוך אלבום מופת, "גלות ברחוב הראשי" מ-1972. כאוטי, מבריק, בועט – בקיצור: רוקנ'רול.

 

במוזיקה השחורה בשנות הששים והשבעים שמות אגדיים רבים, מבראון ורדינג עד אריתה פרנקלין וריי צ'ארלס. אבל לצדם ובצלם פעלו עוד מאות אמנים אלמוניים או אלמוניים למחצה, שהבליחו לרגע בסקאלה של הרדיו ואז נעלמו. השפע האדיר של האינטרנט מאפשר את החזרתה של המוזיקה האבודה הזו לתחייה. אהובים עליי במיוחד האוספים של חברת נומרו גרופ, שבנויים בדרך כלל על שחזור מדוקדק של סצינות סול מערים מסוימות. אולי הטוב שביניהם הוא אוסף בשם "ההיסטוריה האלטרנטיבית", שמנסה לשער איך היה נראה הקאנון של הפופ והרוק אילו דווקא האלמונים זכו להצלחה. התשובה היא: לא רע בכלל. ליטל אן, זמרת נפלאה, מספקת דוגמא טובה.

 

למוזיקה האפרו-אמריקאית היתה השפעה גדולה על אמנים שחורים בעולם השלישי, מאפריקה דרך קובה ועד ברזיל. הנה טים מאיה הברזילאי, שהקליט סול בפורטוגזית ולעתים באנגלית, בשיר ששמעתי בפעם הראשונה בתוכנית של אבנר גורלי ב-88 אף-אם. אז, בימים הקדומים שלפני אפליקציות כמו "שאזאם", נדרש זמן לאתר אותו באוסף ברזילאי שהוציא הדי-ג'יי הבריטי ג'יילס פיטרסון.

 

להיפ-הופ הגעתי דרך המוזיקה השחורה הישנה - ולא להיפך, כמו שקורה לצרכנים יותר צעירים כיום. גם הראפ הקשוח והנוקשה ביותר לא היה בא לעולם בלי השכבות שבנו לפניו יוצרי בלוז, פאנק ואפילו ג'ז. כאן אייס-טי בבלוז לעידן המודרני, שיר הנושא מתוך סרט הכנופיות "צבעים" מ-1988. היום הצליל נשמע די מיושן, אבל באולם הקולנוע התל-אביבי לפני שניים וחצי עשורים היתה לו השפעה מהפנטת, כמעט מפחידה.

 

למען האיזון הגיאוגרפי המקודש צריך לחזור לבירת ההיפ-הופ, ניו יורק. כאן צ'אק די תוקף את מבנה הכוח הלבן ואת אלביס בכבודו עצמו, בשיר מתוך סרט אייטיז קלאסי אחר, "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי.

 

וזה הצמד "בלאקלישס" מקליפורניה, בשיר יפהפה שנשען על דגימת קול (סימפול) מקלאסיקת סול משנות השבעים. אחד המפיקים של המיני-אלבום הזה, מ-1995, הפך הרבה יותר מפורסם כעבור שנה, באלבום הבכורה שלו: די-ג'יי שאדו.

 

הראפר המוכשר ביותר של העשור האחרון, בעיניי, הוא ליל ויין. פרחח, לא צפוי, קוסם של מלים, מניו אורלינס כמובן. זה אחד מלהיטיו הראשונים, שיצא בשנה שבה סופת ההוריקן "קאתרינה" כתשה את העיר שלו לרסיסים.

 

הראפ הוא כר נרחב לפארודיות. כאן נינה גורדון, רוקרית לבנה (מהלהקה בעלת השם המבריק "ורוקה סולט") עושה צחוק מהרכב הגנגסטא ראפ NWA. גורדון, בלונדינית צנומה, מעניקה משמעות חדשה לגמרי לטקסטים המאיימים של אייס-קיוב גדל המידות.

 

אין כנראה מנוס מקאניה ווסט – הראפר, ובעצם כוכב הפופ, המשפיע ביותר של השנים האחרונות. אהבתי יותר את שני האלבומים הראשונים שלו, אבל אי אפשר היה להתעלם בשנה שעברה מהעוצמה ששידר הדיסק האחרון שלו. "דם על העצים" מתוכו סיפק פרשנות שונה בתכלית לטקסט ששרה בילי הוליידי מתוך "פירות משונים", כשהוא מסמפל דווקא גרסה של נינה סימון.

 

משהו אחר לסיום: הסקסופוניסט ג'יימס קארטר בביצוע נהדר של "סביב חצות", קלאסיקת הג'ז של ת'לוניוס מונק (שסיפקה גם את השם לסרט ג'ז מוצלח כשלעצמו, עם המוסיקאי דקסטר גורדון בתפקיד הראשי).

 

שבת שלום 

 

תגובות