מגזין

גארי ניומן: האיש שהמציא את האייטיז

השבוע בחוג לתולדות המוזיקה: הפאנקיסט שהיה עם המקלדת הגורלית באולפן הנכון ובזמן הנכון. אחר כך הגיעה ההדרדרות

מאת קול הקמפוס. 04-02-2014

תגיות: אבי פיטשון, החוג לתולדות המוזיקה, גארי ניומן

החוג לתולדות המוזיקה הוא שמה של סדרת הרצאות על אמנים, תופעות והתפתחויות מוזיקליות שמתקיימת בבתי קפה ובארים שונים בתל אביב מזה עשור. את ההרצאות העבירו ומעבירים מיטב המומחים ואספני המוזיקה הרלוונטיים. עם פתיחת העונה השביעית, החל החוג בשיתוף פעולה עם "קול הקמפוס", במסגרתו מתפרסמות כתבות הקשורות להרצאות, ומשודרות תוכניות מיוחדות בהשתתפות מרצי החוג. במפגש הקרוב (יום שלישי, 20:30, פסאז' אלנבי 94 ת"א), אבי פיטשון ידבר על גארי ניומן, לקראת הופעותיו בארץ.

המקלדת הגורלית | אבי פיטשון

הסינגל הראשון של גארי ניומן, כשעוד היה חלק מלהקת צבא הרכבת התחתית, היה שיר פאנק בינוני למדי שלא עשה שום רושם, לא על מצעדי הפזמונים ולא על סצנת הפאנק, הפוסט-פאנק והגל החדש של 1978. זו היתה רק דוגמה ראשונה מני רבות למה קורה כשניומן מנסה לקלוע לטעם הקהל או חברות התקליטים (שבזמנו החתימו בהיסטריה כל מה שנשמע פאנק) במקום לעשות את מה שהוא אוהב. ניומן (למעשה, הצורה הנכונה לבטא את שמו היא "נומאן" אבל השם המשובש כל כך מושרש בתרבות הפופ הישראלית שאני לא מצליח להכריח את עצמי לחזור להגייה הנכונה) תמיד היה אדם כן עד להכאיב והיה הראשון להודות שכשעשה פאנק זה היה עניין ציני לחלוטין שכל מטרתו השגת חוזה הקלטות. הוא גם לא יהסס לספר לכל מי שרוצה לשמוע שאלבומי הפאנק (בפ"א רפוייה) שעשה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הם זבל בלתי שמיע. מה שקרה בין הפאנק לפאנק, ומה שקרה החל מאמצע שנות התשעים הוא סיפור אחר לגמרי ומה שהפך אותו לסופרסטאר לפני יותר משלושים שנה ולאחד האמנים המוערכים והמשפיעים היום, מאלה שלאט לאט כולם, מניין-אינץ' ניילס דרך פיר פאקטורי ועד השוגהבייבס מתייחסים אליו כהשראה. שלושת ההרכבים הנ"ל, אגב, שיתפו עמו פעולה, השניים הראשונים אירחו אותו לגירסאות קאוור, והאחרונות הפכו מאשאפ שסימפל בכבדות את להיטו הגדול ביותר, "האם 'חברים' מחושמלים?" ללהיט דאנס עכשווי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב האלבומים החדשים לפייסבוק שלכם

 

גם כשנכנס ניומן לאותו אולפן גורלי באותו יום גורלי וגילה את מקלדת המינימוג הגורלית שהיתה מכוננת לאותו סאונד גורלי ששינה את חייו – ואת חיינו – ההצלחה לא האירה לו פנים מייד. אלבום הבכורה של צבא הרכבת התחתית עמד בתווך בין הפאנק איתו התחיל (אגב, דווקא כמה מהשירים שלא נבחרו לסינגלים ויצאו לאור רק באלבום רטרוספקטיבי שנים רבות אחר-כך היו ממש טובים) ובין איתותים אלקטרוניים ראשוניים, לא הצליח. הסינגל הראשון שהוציא על טהרת הסאונד המסונתז (טוב לא על טהרת, שהרי ניומן תמיד המשיך להשתמש בכלים חיים, ולכן יהיה נכון לציין שהסינתים הפכו פשוט לכלי הדומיננטי בסאונד שלו), "דאון אין ד'ה פארק", שהיום הוא אחד מהרגעים העוצמתיים ביותר בכל הופעה שלו, היה מעט מלנכולי ואיטי ולא פרץ. הסינגל השני מהאלבום "רפליקאס" שהוציא ב-1979 היה "חברים" וזינק היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, הוליד ז'אנר חדש והמציא את האייטיז. אחריו החל להוציא אלבומים תחת שמו (אם כי לא האמיתי – הוא נולד כגארי ווב): "עיקרון ההנאה" שכלל שלאגר עוד יותר ענק, "מכוניות", ו"טלקון", שניהם יצירות מופת ייחודיות של אפילה אלקטרונית ותכנים דיסטופיים, פרנואידיים ומנוכרים שהפכו את ניומן לסופרסטאר הכי מסתורי ואפל אי פעם. עד כדי כך שההצלחה הובילה להתמוטטות ולהכרזה על פרישה שכמובן לא ארכה זמן רב. אבל כבר באלבום הבא, "דאנס", שברובו היה מורכב מאד וכלל קטעים שהתקרבו לעשר דקות באורכם, אפשר היה לשמוע את הניצנים להידרדרות המוזיקלית, כשבסינגל הראשון שיצא ממנו "יש לה טפרים" נכללו – השם ירחם – סקסופונים. למרות זאת, "דאנס", וגם "איי אסאסין" שיצא אחריו עדיין היו אפלים ומסונתזים כהלכה. כשיצא "ווריורס" זינקו הציפיות לחזרה לסאונד העוצמתי שאפיין את אלבומיו המצליחים, שכן ניומן, שהקפיד לייצר פרסונה ולוק חדשים לכל אלבום, הופיע על עטיפתו בתלבושת סטייל מקס הזועם. אבל האלבום איכזב וסימן את התגברות אלמנט הסקסופונים, הפאנקי ושירת הרקע הנשית.

 

ההידרדרות נמשכה ללא הפרעה כמעט (באלבום "ברזרקר" היו שניים שלושה קטעים מרשימים) עד הניינטיז עם שני האלבומים המחרידים "אאוטלנד" ו"מאשין אנד סול". ב"סקריפייס" מ-1994 הופיעו ניצנים ראשונים לשינוי (שבשלו רק ב"אקסייל" מ-1998, אבל בעיקר בכל מה שהוציא החל מ"פיור" עמו פתח את המאה ה-21). ניומן חזר לעצמו (יש האומרים בהשפעה רבה של אשתו, שהיתה נשיאת מועדון המעריצים שלו ואז פשוט התחתנה איתו), התחבר לסאונד המועדונים הגותי-תעשייתי שבעצם הוא בעצמו הוליד כסנדק משפיע, והאלבומים שלו חזרו להיות המנוניים, אפלים, והפעם גם אגרסיביים, גם בסאונד הגיטרה שחזר לקבל מקום מרכזי יותר, וגם בסאונד האלקטרוני שהתמלא ברעש ופצפוצים תעשייתיים כבדים. וכך, גם כשהוא מבצע שירים ישנים בהופעות חיות, הם משמרים את עוצמתם הראשונית ומקבלים נופך חדש, רענן, ודורסני.

אבי פיטשון הוא כותב ואמן. קנה את "רפליקאס" של גארי ניומן בהדפסה ישראלית כשיצא ב-1979 ומאזין לו ברציפות מאז. הרצאתו תתקיים היום (שלישי) ב-20:30 במועדון הפסאז' בתל אביב.

>>האזינו לתוכנית האחרונה של החוג לתולדות המוזיקה, בהגשת ישיב כהן ואבי פיטשון, שהוקדשה לגארי ניומן 

 

תגובות