מגזין

בין קלאסיקה לאוונגרד - כך צמחה המוזיקה האמריקאית

בין קלאסיקה לאוונגרד - כך צמחה המוזיקה האמריקאית ג'ורג' גרשווין, בנו של הסנדלר היהודי, והמלחין וסוכן הביטוח צ'רלס אייבס אחראיים במידת מה להפיכת המאה ה-20 למאה האמריקאית

מאת קול הקמפוס. 29-12-2013

תגיות: החוג לתולדות המוזיקה, בין קלאסיקה לאוונגרד

 

החוג לתולדות המוזיקה הוא שמה של סדרת הרצאות על אמנים, תופעות והתפתחויות מוזיקליות שמתקיימת בבתי קפה ובארים שונים בתל אביב מזה עשור. את ההרצאות העבירו ומעבירים מיטב המומחים ואספני המוזיקה הרלוונטיים. עם פתיחת העונה השביעית, החל החוג בשיתוף פעולה עם "קול הקמפוס", במסגרתו מתפרסמות כתבות הקשורות להרצאות, ומשודרות תוכניות מיוחדות בהשתתפות מרצי החוג.

אמריקאים בפאריז, שאלות ללא מענה

אי שם באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, מוצא את עצמו מלחין אמריקאי צעיר בין סימטאותיה של פריז, אליה הגיע על מנת לספוג קצת תרבות, לנער מעל עצמו את מה שהוא תופס כקרתנות ולהרגיש חלק ממסורת גדולה יותר. יעקב גרשוביץ, בנו השני של מוישה גרשוביץ, סנדלר מסנט פטרסבורג, מגיע לצרפת לא כסטודנט מן המניין אלא ככוכב עולה בשמיה של ברודוויי.

את הקריירה המוזיקלית שלו הוא התחיל כבר בגיל 15, ראשית כנגן מקליט עבור סרטים מנוקבים לפסנתר ממוכן וכמעט מייד לאחר מכן ככותב שירים ומעבד (את הלהיט הראשון שלו כתב בגיל 17). בעודו בפריז, גרשווין הצעיר, שמעולם לא זכה לרכוש השכלה תיאורטית קלאסית, שוטט בין מלחין מפורסם אחד למשנהו בתקווה לקבל שיעורים פרטיים. לפי אגדה אחת, מוריס ראוול השיב לו בשאלה, "מדוע שתרצה להיות ראוול ממדרגה שנייה כשביכולתך להיות גרשווין ממדרגה ראשונה?". לאחר שביקש ללמוד תחת הדרכתו של סטרווניסקי, אגדה אחרת מספרת, התעניין הלז בהכנסתו השנתית. כשגרשווין נקב במספר, השיב לו סטרווינסקי, "אתה צריך לתת לי שיעורים". סטרווינסקי וראוול ידעו היטב את מה שגרשווין עצמו טרם הפנים - שגרשווין אינו זקוק להם כלל. בחייו הקצרים, הוא עתיד היה לשנות לפחות שלושה עולמות מוזיקליים.

בינתיים, בניו יורק, הרחק מאד מרחובותיה האפנתיים של פריז (והרחק לא פחות משלטי הניאון של ברודוויי), יושב בביתו צ'רלס אייבס (Ives), ולמעשה כבר לא מלחין כמעט בכלל. את מרבית מי שהכירו אותו זה לא היה אמור להפתיע כל כך, כיוון שאייבס לא היה מוכר כמעט בכלל כמוזיקאי (אף על פי שהיה אורגניסט מחונן, למד מוזיקה בייל והיה תלמידו של הורשיו פארקר). למעשה אייבס היה באותה נקודה בזמן סוכן ביטוח בפנסיה, ממציא הרעיון של ביטוח החיים (אותו המציא, לטענתו, ממניעים אלטרואיסטיים, על מנת להגן על אלמנות ויתומים), ואיש עשיר מאד באופן כללי.

על ההשלכות המוסריות של המצאותיו בתחום הביטוח ניתן להתווכח, אבל אין ספק שהצלחתו החומרית אפשרה לו חירות אמנותית שקומץ של מלחינים אי פעם זכה לו. את החירות הזו הוא ניצל עד תום, הרחק מאור הזרקורים. באופן אירוני, דווקא אז העולם התחיל לגלות אותו, טיפין טיפין. אייבס בנה לעצמו קהל מעריצים קטן אך נאמן שהורכב בעיקר מדור העתיד של האוונגרדיזם האמריקאי - הנרי קאוול, אליוט קארטר ורבים אחרים. אלו ידאגו לשימור והמשכת מסורתו, ולא פחות מכך, לביצוע יצירותיו.

וברקע, התמונה הגדולה: לפני שהפכה לאימפריה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שהיא כיום, ארצות הברית הייתה בעיקר ארץ מהגרים שנאבקה להגדיר את עצמה. מבולבלת במידה שווה לגבי עברה ולגבי עתידה, המוזיקה ה-"אמנותית" שנכתבה בה עד מלחמת העולם הראשונה שיקפה בעיקר רצון עז ליישר קו עם האופנות של היבשת הישנה (תסמין שאפיין גם מלחינים משולי אירופה עד שהתהפוכות הפוליטיות של המאה ה-19 שחררו טיפוסים כמו מוסורגסקי, סמטנה וגריג להתחבר לתרבותם המקומית על מנת למצוא את קולם הייחודי).

קשה מאוד לדבר על גרשווין ועל אייבס בנשימה אחת, מתוקף היותם מלחינים שונים לחלוטין בכמעט כל פרמטר. אבל על דבר אחד אין אלא להסכים - שניהם בדרכם רתמו מסורות צליליות שהן ייחודיות לאומה שצמחה אט-אט בין האוקייאנוס האטלנטי לפסיפי ב-150 השנים שבין מרד המושבות לתום מלחמת העולם הראשונה, כדי ליצור מוזיקה חדשה, שהייתה אמריקאית באופן אורגני. בין גרשווין, שגישר בקלילות כמעט על-טבעית בין המסורת הקלאסית ה-"גבוהה" ותרבות ההמונים, ואייבס המודרניסט והאינטלקטואל, פרוש הדנ"א של המוסיקה האמריקאית במאה ה-20, המאה האמריקאית.

אלעד ליבמן ירצה הערב (ראשון) על הולדת המוזיקה האמריקאית במועדון הפסאז' בתל אביב.

 

תגובות