מגזין

האם המוזיקה מתה ב-1972

שיחה עם ג'וני פיית'פול, תקליטן ואספן מוזיקת סול, על התמכרות למוזיקה ואספנות ועל השנים שבהן המיינסטרים עוד קיבל רגש חשוף ואמיתי

מאת קול הקמפוס. 20-12-2013

תגיות: פ'אנק, ראיון, 1972, סול קורנר, ג'וני פיית'פול

 

 

ג'וני פיית'פול הוא תקליטן ואספן סול, שחולק את האוסף שלו עם הקהל במסגרת אירועי Tel Aviv Soul Club. לקראת השקת התוכנית "סול קורנר" בקול הקמפוס, אביגד בג'יו ראיין את פיית'פול ורקח איתו ביחד סט ממיטב הלהיטים העלומים והאבודים של ז'אנר הסול וכל מה שמסביב - אר אנד בי, רוק סטדי, Fאנק מוקדם ועוד.

מיהו הקהל של מוזיקת הסול בארץ?

"במקרה הזה, אנחנו מדברים יותר על הקהל המצומצם מאשר על הקהל הרחב. בעיקר חובבי סול, שאי אפשר לומר שבארץ מדובר בקהילה גדול. הם בעיקר ג'אנקים של מוזיקה, אנשים שצורכים הרבה ממנה, ואוהבים לשמוע מוזיקה לא מוכרת. אני למשל, למרות שיש אומרים שאני צר אופקים מבחינה מוזיקלית, נתקל בשבוע ממוצע בעשרות שירים חדשים דרך שמיעת פודקסטים, התכתבויות עם אנשים, פייסבוק, תוך כדי מסעות קנייה באי.ביי, והפעלות שזאם. זה קצת מטורף, אבל אני נהנה מזה. אני מניח שזה שומר עליי מהתמכרויות פחות בריאות".

מאיפה באה כל המוזיקה הזו? זה נכון שאתה לא שומע מוזיקה שנוצרה אחרי 1972?

"בגדול זה נכון, אבל יש סטיות פה ושם, אחורה וקדימה בזמן. אבל גם בתוך המרחב שבין 1963 ל-1972, וגם בתוך ז'אנר הסול, זה מדהים כמה מוזיקה נהדרת נוצרה. זה פשוט בלתי נתפס. גם לי קשה להאמין לפעמים, כשאני נוכח כל יום מחדש שהבאר הזאת פשוט לא נגמרת. על כל להיט סול שכולם מכירים כמו Respect בביצוע של ארתה פרנקלין, יש כ-10,000 שירים באותה איכות שלא הצליחו מסחרית וכמעט אף אחד לא שמע עליהם. זמרים נהדרים, נגנים גאונים, עיבודים מורכבים שכמעט תמיד כוללים כלי נשיפה ולפעמים רביעיות מיתרים. והכל ירד לטמיון. אבל לפעמים זה לא טמיון מוחלט, כיוון שגם לאחר עשרות שנים, התקליטים האלה עדיין מתגלים ואנשים נהנים מהם. בייחוד באירופה וביפן, שם יש הרבה אנשים שבשבילם לגלות תקליטים שנשכחו זה אורח חיים. ויש גם מקרים מרגשים שבהם זמרים שהקליטו כמה סינגלים באיזה גטו בדטרויט שכחו כבר שעסקו במוזיקה אי פעם, ופתאום הם רואים, או שמראים להם, קליפים ביוטיוב שבהם מאות אנשים רוקדים את המוזיקה שלהם היום. לפעמים הם גם מנערים את הגיטרה שלהם ואת מיתרי הקול מהאבק ויוצאים לסיבוב הופעות, וזה יכול לקרות גם בגיל 70".

מה קרה אחרי 1972?

זו שאלה גדולה. המוזיקה הפכה יותר מנוכרת, פחות 'סולפול'. הדיסקו הגיע לרגליים בלי לעבור בלב. לי זה לא עושה כלום. וזה לא רק הדיסקו, וגם לא רק הסול, למעשה בתקופה הזאת כל המוזיקה הפופולרית במערב עברה שינוי כיוון אדיר, ושלילי מבחינתי, שממנו היא לא חזרה מעולם. לא במיינסטרים לפחות. אני חושב שזה קשור לרוח התקופה הייחודית של הסיקסטיז – תקופה של תקווה ושל תום. התקווה די התנפצה בסוף הסיקסטיז, וזה קרה בהדרגה בין 1968 לבין 1972. זה לא רק רצח מרטין לותר קינג ב-1968, שמצביעים עליו כתחילת הסיום של עידן הסול הקלאסי. היקיצה מהחלום של הסיקסטיז הייתה קשה בכל המובנים, גם הכלכלי. זאת הייתה תקופה שבה אזורים גדולים בלב הערים הגדולות בארה"ב, ערש הסול, הפכו לערי רפאים נטושות. שירים שמביעים רגש, שמחה או עצב, הפכו ללא מקובלים, והמוזיקה הפכה למנוכרת, בהתאמה לרוח העידן החדש. וגם, האמנים התחילו לקחת את עצמם הרבה יותר ברצינות, ושירים שעוסקים בעשיית רושם, הפגנת כוח, הפגנת תחכום – משהו ששייך יותר לאגו של האמן ופחות למוזיקה נטו, התחילו להיות פופולריים. אבל התחכום המודע הזה אף פעם לא הגיע לתחכום הנון שלנטי של אחרון הסינגלים שיצאו בתור הזהב המופלא של הסול.

יש גם "סצנות" שבהן זה כל העניין – לגלות תקליטים ישנים שנשכחו.

"כן, זה לא רק עניין לבודדים. במקומות שונים בעולם יצא שאנשים בראש דומה נפגשו ביחד ויצרו מעין עולם בתוך עולם, שבו הפלייליסטים שונים לגמרי. באנגליה יש את הסצנה הגדולה ביותר, אבל לא היחידה – מה שנקרא נורת'רן סול, כי זה התחיל בצפון אנגליה, בשנות ה-70. אני זוכר שפעם קראתי ראיון עם מישהו מהסצנה שאמר שמה שמרגש אותו זה לרקוד ליד Likeminded People – אנשים באותו ראש. רוקדים לבד, כל אחד עם עצמו ועם המוזיקה, אבל מודעים לאחרים שנמצאים על הרחבה. זאת מעין כת, חוויה של שיתוף משהו סודי נשגב ששאר העולם לא מבין ולא מכיר. תמיד מדהים אותי מחדש ששיר שאני כולי בצמרמורות ממנו - עבור מישהו אחר שלא בעניין הוא רק רעש רקע לא מזוהה. אבל ככה זה. מי שהמולקולות בראש שלו לא הסתדרו נכון כדי לקלוט את היופי הזה, זה עובר לידו".

מה מכילה הקופסה השחורה שאתה נושא איתך לתקלוטים?

"זאת קופסת התקליטים שלי, שמלאה בסינגלים נבחרים מתוך האוסף שלי – תקליטי 7 אינצ', שהם בשבילי הדרך האולטימטיבית לצרוך מוזיקה. בדרך כלל אני מסדר את התקליטים בקופסה לפי תת-ז'אנרים בתוך הסול, ואוהב להרכיב את הסט מרצפים קטנים מכל תת-ז'אנר. אגב, בשבילי רוק סטדי ורגאיי מוקדם הם גם סוג של סול. בדרך כלל אני מערבב גם כמה טיונים מג'מייקה, מעיין תבלין מעולה לסט סול.

אתה יכול לתת דוגמה אחת מכמה תת-ז'אנרים כאלה, מתוך הסט שלך לתוכנית הראשונה, ולדבר עליה קצת?

"אז יש את תת הז'אנר הפאנקי, שזה פאנק מהתקופה שעוד היה בו י' בסוף, כשהוא רק הומצא, בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. הסט מתחיל בשיר כזה, Give The Drummer Some More שנפתח במילים הבלתי נשכחות:
Can we give the drummer some, can the drummer has some more, cause the drummer ain't had none, in a long time. המבצעים הם Little Hooks with Ray Nato and the Kings. שמו האמיתי של ליטל הוקס הוא אדולפוס הולקומב, וזה היה התקליט האחרון שלו, בשנת 1972, השנה הלגיטימית האחרונה כזכור. עד אז, היתה לו ולקינגז קריירה ארוכה יחסית, שהתחילה כשלהקת Doo Wop בשנות ה-50, וכללה כ-20 סינגלים, אף אחד מהם לא היה להיט מסחרי אחד, וכמובן, הם גם לא הוציאו אלבום מעולם.לרוע מזלו, אף אחד לא סימפל את השיר שלו, כמו שקרה להרבה שירים אחרים בסגנון הזה, כך שהתמלוגים לא מהתקליט הזה כנראה הסתכמו במשהו כמו 1.60$".

איזה עוד תת ז'אנר?

"נורת'רן סול - סגנון שהוגדר בדיעבד בסצנה מוזיקלית בצפון אנגליה, רק שנים אחרי שהמוזיקה עצמה נוצרה, בעיקר בערים הגדולות של אמריקה. השיר שבחרתי לייצג הוא Queen of fools של ברברה מילס. זה שיר ששמעתי באירוע הנורת'רן סול הראשון שהייתי בו אי פעם. אני זוכר עד היום את הרגע הזה שבו שמעתי אותו בפעם הראשונה, וזאת היתה גם הפעם הראשונה שבה ראיתי אנשים רוקדים את הריקוד המיוחד של הנורת'רו סול. אחד הדברים המעניינים לגביו הוא שהזמרת היא לבנה, כך שזה ייצוג למיעוט הלבן בנורת'רן סול, שהוא די משמעותי, ומוכיח שסול זה לא עניין של צבע עור אלא של State of Mind. עוד משהו אופייני לגבי השיר הזה, הוא שאני לא מכיר עוד שיר של הזמרת הזאת, וגם לא יודע ממש מי היא ואיך היא נראית או נראתה. בנורת'רן סול לא מעריצים אמנים, מעריצים תקליטים".

עוד שיר לסיום?

"לסיום אזכיר את השיר Pain של מיטי קולייר. קודם כל בגלל השם – כאב, שהוא חלק בלתי נפרד מהליריקה של הסול. שנית בגלל שהוא מייצג עוד זרם בסול, שהוא R&B, מתחילת שנות ה-60 – מהתקופה שבה המשמעות של המונח ריתם אנד בלוז הייתה מילולית – בלוז עם קצב. וגם כי זה שיר שמשותף לנורת'רן סול ולעוד סצנה, קצת דומה בזה שהיא מקדשת תקליטים לא ידועים מהעבר, אבל עוד יותר מטורפת ועוד פחות ידועה – מה שנקרא 'פופקורן בלגי'".

צפו בדוקו על סצנת ה"פופקורן הבלגי":

Belgian Popcorn from Laid Back on Vimeo.

 

האזינו לתוכנית הבכורה של "סול קורנר", בעריכתו של ג'וני פייתפול:

האזינו לתוכנית השנייה של "סול קורנר" בעריכתו של אביגד בג'יו:

 

 

 

 

תגובות