מגזין

הלהקה שרוצה עזרה כדי להופיע בישראל

"פוליפוניק ספרי" האמריקאים הם חבורה ענקית ושמחה של מוזיקאים. במפגש מאחורי הקלעים בטקסס מסביר מייסד הלהקה את הגישה החיובית

מאת ניר גורלי. 18-12-2013

תגיות: ניר גורלי, טקסס, להקה, פוליפוניק ספרי, טים דלאוטר

 

עיתונאים, וגם מעריצים רגילים, שמתכוננים לפגישה עם מוזיקאי מחו"ל, תמיד ידאגו להשחיל לקראת סוף הפגישה את השאלה הצפויה אך מתבקשת: "ומתי תבואו לישראל?". במקרה של טים דלאוטר, מנהיג להקת הפוליפוניק ספרי, וטיפוס לבבי ובלתי אמצעי בפני עצמו, השאלה הגיעה לכיווני ובאופן לא צפוי. כבר בצהרי היום, כשעתיים לפני פגישתנו המתוכננת שנערכה בפסטיבל Fun Fun Fun שבאוסטין, טקסס, קיבלתי ממנו את המסרון הבא: "אני מצפה כבר לפגוש אותך. תעזור לנו להגיע לישראל". מי שמכיר את הלהקה, ודאי לא מופתע מהסגנון. הפוליפוניק ספרי ידועים בגישתם החיובית, שיחד עם התלבושות הייחודיות אותן הם לובשים על הבמה - בדרך כלל גלביות ושמלות פרחוניות - משווה להם תדמית היפית למדי.

אבל לפוליפוניק ספרי יש מאפיין נוסף שתופס את העין כשנתקלים בהם לראשונה, כזה שגם מקשה עליהם להסתובב ולהופיע ברחבי העולם. זהו הרכב שחברים בו 21 נגנים, הכוללים לצד גיטרה-בס-תופים גם מחלקת כלי נשיפה, חמש זמרות ליווי, כלי הקשה, כינור, צ'לו, קלידן ונבלנית. "כשרק התחלנו והופענו הרבה, היינו 29 אנשים על הבמה", נזכר דלאוטר כשאנחנו נפגשים מאחורי הקלעים, כשעה אחרי הופעה אנרגטית בפסטיבל. "אבל בזמן ההוא היה לנו לייבל שנתן לנו כסף לעשות את זה, ואתה יכול לעשות דברים כשיש לך כסף. כשאתה לבד, מה שאנחנו עושים כבר קרוב לתשע שנים, זה נהיה ממש קשה. חזרנו עכשיו מסיבוב הופעות באוסטרליה וחייבו את כרטיס האשראי שלי במשהו כמו 10 אלף דולר על טיסות. אני שילמתי על זה כי את הכסף מקבלים רק אחרי ההופעה. נהוג לקבל חצי מראש אבל אפילו חצי לא מספיק כדי לכסות על ההוצאות שלנו. אבל בסוף גרמנו לזה לקרות".

נשמע קצת מפחיד להזמין אתכם להופעה.

"זה יקר, אבל אם יש מספיק אנשים שבעניין ואתה יכול לכסות את הוצאות הטיסה אפשר לגרום לזה לקרות. כרגע בשביל שנגיע לישראל אנחנו צריכים להביא 17 אנשים כולל סאונדמן ונוכל לעשות הופעה. אנחנו לא טסים עם צוות. נעשה את המיטב שלנו כדי שזה יעבוד". 

הפוליפוניק ספרי בהופעה:

יש הזדמנות שנייה

 טים דלאוטר הקים את הפוליפוניק ספרי בשנת 2000 והוציא עימם חמישה אלבומים עד כה, האחרון "Yes Its True", יצא השנה אחרי הפסקה של שש שנים. בניסיון להבין את הדינמיקה בהרכב רב משתתפים מצטיירת תמונה די ורודה. "הדבר היפה בזה שיש כל כך הרבה אנשים בלהקה, זה שאם אתה חבר חדש כולם יעזרו לך להתאקלם חברתית", הוא מספר. "כולם בסירה אחת. כמו כיתה בבית ספר, אחרי כמה ימים אתה כבר מוצא את הקליקה שלך. אותו דבר בפוליפוניק. לעולם לא היו בעיות חברתיות בלהקה הזו. עם הלהקה הקודמת שלי Tripping Daisey היה הרבה יותר קשה, ושם היינו רק חמישה חברים".

עבור דלאוטר, 48, הפוליפוניק ספרי מהווה סיבוב שני בתעשיית המוזיקה. ב-1990 הקים עם ארבעה חברים את ההרכב טריפינג דייזי, שזכה להצלחה מסוימת בסצנת הרוק האלטרנטיבי של שנות ה-90. ב-99' התפרקה הלהקה בעקבות מותו של הגיטריסט, ווס ברגרן, ממנת יתר. למוות היתה השפעה חזקה על דלאוטר, שבחר לשנות כיוון מוזיקלי ועבר מרוק גיטרות לפופ סימפוני. לטענתו, למרות שהעטיפה השתנתה, עובר קו ישיר בין להקתו הקודמת לזו הנוכחית. "אני הרבה יותר מבוגר ממה שהייתי אבל המסר הוא אותו הדבר", הוא מסביר. "כשאני מסתכל על שירים שכתבתי בטריפינג דייזי, בתקופה של אחרי גיל ההתבגרות, הכל היה מאוד אופטימי. זה לא השתנה עבורי. ככל שהחיים התקדמו זה פשוט קיבל נפח גדול יותר ממה שהיה בעבר. טריפינג גם היו מאוד אקספירימנטליים. אני חושב שזה היה סיר ניסוי שאליו זרקתי את הכלים והסאונד שאיתם אני עובד עכשיו. דברים שתמיד רציתי לעשות, השפעות של להקות שאהבתי כילד. בטריפינג דייזי ניסיתי למצוא את דרכי מבחינה מוזיקלית ובפוליפוניק ספרי הבנתי איפה אני רוצה להיות. כשחבר שלי ווס הלך לעולמו החלטתי לא לעשות יותר טריפינג דייזי, וכשהקמתי את פוליפוניק ספרי זה היה כמו מעין ווישליסט ('רשימת משאלות', נ.ג.). אם אני אוכל לעשות את מה שאני באמת רוצה, מה זה יהיה? התשובה היתה ליצור את הסאונד ששמעתי כילד. ככה נוצרה הפוליפוניק ספרי. לא היה אכפת לי מה אנשים חושבים או מה יהיה עם זה, המטרה היתה פשוט להרכיב את הדבר הזה ולראות מה יהיה, וזה פשוט התפוצץ".

הווישליסט הזה כלל הרכב פופ מתוזמר ומרובה משתתפים. מעין שילוב בין ההרמוניות והגישה של הביץ' בויז לגרסה חיה של "חומת הסאונד" המזוהה של המפיק פיל ספקטור. "ידעתי שזה הולך להצליח, כבר בראש שלי ידעתי", מתאר דלאוטר את ימיה הראשונים של הלהקה. "אף אחד לא ניגן מוזיקה כזו, ידעתי שאנשים יאהבו את זה פשוט לא ידעתי עד לאן זה יכול יגיע. בהתחלה זה היה ניסוי. שמעתי את זה בראש שלי וחשבתי 'אם אני אוכל ליצור את זה - זה יהיה נהדר'. אבל עד שאתה נכנס לזה אתה לא יודע אם זה יעבוד או לא. אנשים אהבו את זה אבל זה עדיין לא הגיע באמת למקום שאליו חשבתי שזה יגיע. שם הבנתי שאתה לא יכול באמת לתכנן את העתיד שלך. זה טוב שיש לך חזון אבל אתה מבין שבחיים יש תמיד פניות ומהמורות וזה תמיד יהיה יותר או פחות ממה שחשבת. אתה לא באמת יכול לשלוט בקצב של שום דבר, וזה היופי של החיים. זה מה שהפוליפוניק ספרי לימדה אותי".

טריפינג דייזי:

 

לא הכל ורוד

הפוליפוניק ספרי יודעים לערוך שואו. בצהרי היום, במהלך הסאונד צ'ק הקצר והשגרתי שהתקיים בין הופעה להופעה, כיסה, באופן בלתי שגרתי, סדין לבן את הבמה. כנראה כדי לייצר אפקט של הפתעה עבור מי שלא מכיר את ההרכב, ולא הסיק מה מהות הרחש שייצרו 21 הנגנים מאחורי הקלעים. עם תחילת ההופעה עלה דלאוטר, עדיין מסתתר מאחורי הסדין, וריסס עליו בגרפיטי את המשפט "This Is Where You Swing" ("כאן אתם רוקדים"), בעוד הלהקה מובילה ברקע קטע אינסטרומנטלי לעבר שיא מוזיקלי בו דלאוטר שולף מספריים, חותך את הסדין במרכזו, וחושף את עצמו ואת ההרכב העצום שעמד מאחוריו.

הגימיק עובד. כבר עם תליית הסדין החלה נהירה גדולה של קהל לכיוון הבמה. קהל שהתחלק לשניים. אלו שלקחו את ההוראה של דלאוטר כלשונה, קפצו ורקדו בהתלהבות מתמסרת, ואלו שעמדו מהצד והביטו לעבר החבורה השמחה בחשדנות צינית. חבורה שברגעים מסוימים קשה שלא להשוות אותה לחבורת חבדניקים שעוצרת את התנועה בשישי בצהריים בשם איזושהי שמחה מיסיונריות. ובאמת, אחד המאפיינים הבולטים של שירי הפוליפוניק ספרי, לפחות משמיעה ראשונה, הוא המסר האופטימי שבשיריהם. יחד עם התלבושות הצבעוניות והנוכחות המספרית עלתה לא פעם השאלה, האם לא מדובר למעשה בכת? "היום אני כבר לא שומע את זה יותר", מחייך דלאוטר ומזים את השמועות, "אבל בהתחלה היינו מטרה קלה. אנחנו מטקסס ויש את כל האנשים האלה שלובשים חלוקים, ואנחנו שרים שירים שמחים", הוא צוחק ואז מרצין, מבהיר שזו עדיין נקודה רגישה. "האלבום הראשון לא כזה שמח כמו שחושבים בטעות. הוא מאוד מלנכולי. השירים הם יותר שכנוע עצמי ש'הכל יהיה בסדר', מאשר הצהרה ש'הכל בסדר'. אבל אנשים לקחו את ההתלהבות בצורה הלא נכונה, וזו היתה משוכה לא פשוטה בשבילי. אנשים שאלו אותי איך זה מרגיש להיות כל הזמן כזה שמח ואני חושב: 'פאק יו! אין לך מושג! זה בכלל לא ככה!'. אני עושה את מה שאני יכול כדי לשמור את עצמי בפוקוס. זה יותר שכנוע עצמי כדי לשמור את הראש מעל המים. אבל כשאתה מוציא את זה ויש לך אנשים בלהקה ששמחים לעשות את מה שהם עושים, וכולם מסתכלים אחד על השני ושרים את השירים האלה, זה הופך למעין תחושה של 'הפנינג', שהופכת את השירים למשהו גדול יותר. אם אתה צופה בזה מהצד אתה חושב לעצמך 'מה הסיפור של החבורה השמחה הזו?'. אז זה ממש לא ככה".

שיר אופטימי:

 

עשה זאת בעצמך

אז מה באמת הסיפור של החבורה השמחה הזו? בשנת 2000 הקים דלאוטר הרכב עם 12 נגנים (כולל חבריו מטריפינג דייזי, אחד מהם - הבסיסט מארק פירו - מנגן איתו עד היום), ובנה איתו סט של כחצי שעה למטרת הופעות. זמן קצר אחרי ההופעה הראשונה, הצטרפו 12 נגנים נוספים והם הקליטו יחד דמו שהפך ב-2002 לאלבום "The Beginning Stages of ... The Polyphonic Spree". הופעה בפסטיבל South by Southwest, גם הוא אגב באוסטין, כיוונה אליהם תשומת לב תקשורתית בעקבותיה הם זכו להזמנות נוספות בארצות הברית ובאנגליה. במהלך השנים יצא להם לחמם הופעות של דיוויד בואי, הדיוויין קומדי וגרנדדי; שירים שלהם הופיעו בפרסומות לפולקסווגן ולרשת הסופרמרקטים הבריטית סיינסברי; אולי נתקלתם בהם גם בפסקול התכנית "סקראבס" ובסרט "שמש נצחית בראש צלול"; בשנת 2004 הם אף הופיעו בטקס חלוקת פרס נובל בשידור טלוויזיוני שעבר בכל העולם.

למרות ההצלחה היחסית, חשוב לזכור שהעשור האחרון הוא גם העשור בו הפסיק הקהל לקנות דיסקים, מה שהפך את היכולת להתפרנס ממוזיקה לקשה הרבה יותר. כיום דלאוטר מנהל בעצמו את ענייני ההרכב. את אלבומם האחרון הם הוציאו באופן עצמאי תוך שימוש בפלטפורמת גיוס ההמונים "קיקסטארטר". "הייתי חייב לעשות את זה כי לא היה לנו כסף", הוא מבהיר. "הלהקה הזו היתה בשמונה לייבלים ונזרקה משמונה לייבלים. הם התייחסו אלינו כאילו אנחנו להקה רגילה ונתנו לנו תקציב של להקה רגילה. אבל החובות הצטברו, אלבומים לא נמכרו, לא עשינו כסף, ולא היה בזה הגיון כלכלי אז שחררו אותנו. עכשיו יש לי את הלייבל שלי. חברנו לאנשים שעוזרים לנו ואנחנו מסתדרים כי הם חברים וכולם יודעים מה הגבולות, אבל פעם, לנסות לממן דבר כזה היה מאוד יקר ואתה הרי צריך למכור אלבומים כדי להרוויח. אז אם אתה חייב לעשות את זה בעצמך, מה אתה עושה? קיקסטארטר".

מתוך האלבום החדש:

"לקח לי קצת זמן להתבשל עם הרעיון כי זה בכל זאת לבקש מאנשים כסף", הוא מתאר את התהליך שהוביל להחלטה, "אבל דיברנו על זה והסברנו לעצמנו ולאחרים איך עושים את זה. הבנו שאם נציע את 'הדבר שלנו', נוכל גם לצאת לסיבוב הופעות. אפילו לא היה לנו מושג איפה וכמה מעריצים יש לנו". הקמפיין הושק באוקטובר 2012. הלהקה ביקשה 100 אלף דולרים ועד תום הפרויקט קיבלה סכום של כ-136 אלף. "יכולנו להוציא אלבום חדש, אלבום הופעה, דיוידי וסיבוב הופעות מלא של 20 אנשים", הוא מבהיר. "זה אמנם סכום גדול אבל כשאתה מממן איתו שני אלבומים וסיבוב הופעות, זה כלום. בקושי הצלחנו לסיים את האלבום".

 

אתה חושב שגם את האלבום הבא תוציאו בדרך זו?

"כן! אני אהיה חייב! בשבילנו זו דרך העתיד. זה עבד בשבילנו. כל מי שהשקיע קיבל את מה שהוא רצה וזה עבד גם בשבילו. קיבלנו נתונים על קהל המעריצים שלנו שלא היה קיים לפני כן. כמעריץ, לממן את הלהקה שאתה אוהב דרך קיקסטארטר נותן לך גישה ללהקה שלא היתה לך לפני כן. גישה יותר קרובה ממה שיש לך כשאתה קונה אלבום באייטיונס או הולך לחנות תקליטים. זה הרבה יותר אינטימי והרבה יותר רומנטי מכל צורה אחרת של קניית מוזיקה.

וכן, היינו צריכים את הכסף גם כדי לצאת ולהופיע. זה אלף דולר ליום לאוטובוס, גם מלונות ומשכורות ללהקה זה יקר. אבל אני לא רוצה להפחיד אנשים בישראל", הוא עוצר ומחייך. "אני ממש רוצה להגיע לשם. אל תדאג, נפענח איך לעשות את זה".

ניר גורלי כותב את הבלוג "עשוי להכיל בוטנים"

גם האלבום של ה"פוליפוניק ספרי" נמצא במצעד אלבומי השנה של "קול הקמפוס"

 

תגובות