מגזין

רוק בקסבה || ואז חומייני כיבה את המוזיקה

שנות ה-60 וה-70 היו תקופה של השפעה מערבית חזקה על המוזיקה האיראנית ותקופה פורה וצבעונית. אח"כ הגיעה המהפכה והעניינים הסתבכו

מאת ליאור איינס. 04-12-2013

תגיות: איראן, ליאור איינס, האינדי של המזרח התיכון

בחודש מאי התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של מוזיקה מגוונת ממדינות המזרח התיכון. התחלנו בשתי כתבות ( "האויב מאזין" ו-"המחתרת הלבנונית") על המוזיקה של השכנים מהצפון. הפרק השלישי עסק בטורקיה ובגל הרוק הפסיכדלי והמחתרתי של שנות השישים, השבעים והשמונים. הפרק הרביעי, והמתוח, עסק במוזיקת המחתרת הירדנית וביוצרים פלסטינים עם בטן מלאה. הפרק השישי חקר את הצלילים ברפובליקה האיסלאמית של איראן והשביעי בסוריה המדממת. כעת אנחנו חוזרים פעם נוספת לאיראן, אלא שהפעם לתקופה הסוערת והצבעונית שקדמה למהפכה של חומייני.

 

יש המתבלבלים, ומציירים את תקופת טרום המהפכה האיסלמיסטית באיראן כליברלית ודמוקרטית מאין כמוה. בפועל, בין 1953 ל-1979 שררה באיראן דיקטטורה פרו-מערבית שרק הלבישה את איראן בתחפושת ליברלית. הכפייה של אותה התקופה הכינה במובן מסוים את הקרקע למכת הנגד, שאכן הגיעה, בדמותה של המהפכה החומיינסיטית. הצוהר לעולם המערבי, שרק לרגע נפתח, נסגר בטריקת דלת.

עשו לנו לייק וקבלו את הרבה מוזיקה טובה לפייסבוק שלכם

הניתוק מהמערב, גרר איתו איסור השמעת סגנונות מערביים (מה שלימים הביא את The Clash לכתוב את Rock the casbah). המשטר אכף את החוקים בנוקשות רבה - שרף עשרות אלפי סלילים וקלטות, החדיר פחד באזרחים מלהחזיק תקליטי רוק בבתיהם, ובסופו של דבר גרם לכך שרוק, Pאנק ופסיכדליה נעלמו מההיסטוריה התרבותית של איראן.

כעת אנו מבקשים לחזור לאותם שניים וחצי עשורים גנוזים, בהם עולם המוזיקה האיראני התחפש גם הוא, והרכבי Pאנק, פופ, רוק, בלוז ופסיכדליה השתלטו על הסצנה הפופולרית באיראן, כחלק מהגל העולמי של אותה התקופה.

The Shiraz-perspolis Festival of arts

בין השנים 1967-77, התקיים מדי קיץ פסטיבל בינלאומי לאמנויות בערים שיראז ופרספוליס שבדרום מערב המדינה. הפסטיבל היווה את ההתגשמות המלאה של השיח התרבותי בין איראן לעולם המערבי. האטרקטיביות והייחודיות שלו התבטאו במגוון רחב של מופעים בינלאומיים מכל קשת האומנויות: מחול, תאטרון, קולנוע, מוזיקה קלאסית ומוזיקה עכשווית שהגיעו מיפן, רוסיה, הודו, יוון, מרוקו, ארה"ב, ארגנטינה, ועוד.

באותם ימים, איראן חיפשה את הגוון הבינלאומי בכל מישור אפשרי, והפכה להיות המכה התרבותית של אסיה, תוך שהיא מושכת עשרות אלפי אנשים מכל העולם. במהלך השנים הגיעו אמנים בינלאומיים כמו הפרקשניסט מקס רואץ', להקת הגוספל\סול The staple singers הזמרת אבבי ליקולן, המלחין ונגן הסיטאר raviראווי שנקר, צמד המלחינים\מפיקים ג'ון קייג' ודייוויד טודור וגם הכנר והמנצח יהודי מנוחין.

בספטמבר 1978, בסוף חג הרמדן, מארגני הפסטיבל הריחו את ניחוחות ההפיכה שבדרך והחליטו שלא לקחת סיכון ולבטל אותו. באותם החודשים אנשים כבר היו ברחובות, הלחץ הלך והתעצם, עובדי ממשלה שבתו, ונערכו הפגנות ענק של שמרניים וליברליים במדינה.

צפו בסרט דוקומנטרי אודות הפסטיבל.


Kouros

קרוש קיבל את כלי הנגינה הראשון שלו כאשר היה בן 10. חמש שנים של נגינת מוזיקה איראנית מסורתית לקחו לו כדי להבין שהוא רוצה לנסות כלי חדש, הגיטרה החשמלית, שאחריה הוא כבר לא הביט לאחור. ביחד עם שני אחיו, קורוש היה נחוש לשנות את נוף המוזיקה האיראנית הקלאסית. חמושים בגיטרות, תופים יד שנייה, ותקליטים של ה"דורז" ו"הקינקס", הצליחה המשפחה להוציא צלילי גראג' פסיכדליים שעוד לא היו מוכרים באותה תקופה באיראן. ב-1974 הוציא קורוש את הסינגל הראשון שלו שנקרא Gol-e Yakh. השיר נכתב ע"י חברו לספסל הלימודים ומי שלימים יהפוך לאחד המשוררים המשפיעים ביותר באיראן Akhavan Langeroudi. השיר הצליח מאד גם בזירה הבינלאומית וזכה לגרסאות כיסוי במדינות שונות בעולם.

קורוש נשאר במדינה אחרי המהפכה, וכיום הוא מקבל יחס של אזרח סוג ז'. המשטר האיסלאמי אסר עליו לנגן בגיטרה ולהקליט מוזיקה במשך 17 שנה, ובתרגום חופשי למוזיקאי - מאסר עולם. בנוסף, אסור היה להציג את תמונתו בציבור במשך 24 שנים.

 

Hassan Shamaizadeh

כמו רבים וטובים, שמיזדה עזב את איראן מיד בפרוץ המהפכה, ועבר לארה"ב שם הוא גר עד היום. כל זה לא מפריע לו להיות סקסופוניסט ונגן פסנתר מחונן, שכתב והלחין שירים למיטב האמנים האיראנים בשלושים השנים האחרונות (Googoosh, Susan Roshan ועוד). הוא גם הספיק להוציא כבר 29 אלבומים. שמיזדה ניגן בעיקר מוזיקת פופ איראנית, כמו שאפשר לחוש גם בקטע הבא שלקוח מתוך אלבום ניסיוני שבו הוא מנסה לגעת בגרוב הבינלאומי עם אינטרפטציה איראנית.

 

Shohreh

תופעה מעניינת היא ריבוי הנשים בסצנת המוזיקה האיראנית של שנות ה-60-70 (דבר שלא ניתן לומר למשל על לבנון של אותן השנים). שוהורה היא רק אחת מיני רבות, גם בכך שגלתה לארה"ב. המפתיע הוא שעל אף היותה גולה, בשנים האחרונות היא נחשבת למלכת הפופ אצל האיראנים (בקרב אותו חלק לא מוצהר בעם האיראני שפתוח לז'אנר כמובן), ואף זכתה בצדק לכינוי "מדונה האיראנית".

אולי קשה למצוא לכך אזכור אינטרנטי, אבל חשוב לדעת שגברת סולטי הופיעה כבר שלוש פעמים בישראל, פעמיים בשנות התשעים ופעם נוספת ב-2006. הקליפ שכאן למטה צולם עוד בימייה באיראן והא ממחיש את הצבעוניות המוזיקלית והחזותית של המדינה באותן השנים.

 

Googoosh

הזמרת GOOGOOSH היא אולי המשפיעה ביותר בשנות ה-70 על הפופ במזרח התיכון ובמרכז אסיה, והמוכרת ביותר בעולם. סיפורה הווקלי מתחיל בנסיעות עם אביה, במהלכן אהבה גוגוש הקטנה לשיר גרסאות כיסוי לשירים ששמעה ברדיו והכירה. אביה, שזיהה במהרה את הכישרון, שם אותה על הבמה כבר בגיל שלוש. בתחילת שנות ה-70 החלה קריירת השירה שלה לנסוק והיא נודעה בעיקר בשל לבושה הססגוני והמצועצע וסגנון השיער המופרע בהופעות. נשות איראן נתנו אפילו שם לאחת התסרוקת שנשאר עד היום.

עם פרוץ המהפכה גוגוש לא נשברה, ונשארה על אף איסור השירה וההופעה לנשים. לאחר 22 שנות בצורת, היא חזרה לאקרנים בדצמבר 2000 עם סרט דוקומנטרי של הבמאי האיראני-אמריקאי פרהד זמני שמתעד את החיים של הזמרת ומדגיש את הקשיים הסוציו-פוליטיים של תקופת המהפכה. בעת יציאתו של הסרט, גוגוש החליטה לעזוב את איראן ולצאת לסיבוב הופעות שממנו לא חזרה למולדתה. ביולי 2009, חודש אחרי הבחירות באיראן, גוגוש כבר היתה לאזרחית אמריקאית לכל דבר. היא נשאה נאום נוקב שהאשים את משטרו של אחמדיניג'אד בגניבת הבחירות וברצח מפגינים שהפגינו כנגדו ביום הבחירות. לבסוף היא גם הצטרפה למאבק ושבתה רעב ביחד אזרחים איראנים-אמריקאים נוספים בניו-יורק.

The rebels

"המורדים" הם מחלוצי ז'אנר הגראג'-רוק באיראן של שנות ה-60, עם צליל מחוספס מלא בזיפים ומחטים. "המורדים" הוציאו אלבום אחד וארבעה סינגלים, וכמעריצים גדולים של ה"דורז" והרולינג סטונס", הם הוציאו שתי גרסאות כיסוי לשיריהם. יש המספרים שארבעת המופלאים חיו חיי כוכבים אמיתיים, והיו נוהגים לנסוע בקדילק שחורה עם גג נפתח ברחובות טהראן רק בשביל הכיף. והיו כמובן גם מעריצות.

The golden ring

להקת "הטבעת המוזהבת" היתה חמישייה פנומנלית שניגנה ערבוב רב סגנוני מעורר השראה. החבורה מעולם לא הוציאה אלבום שלם אלה רק סינגלים. כמה? מתי? אז זהו, שחוץ מלהגיד שבסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, לא ידועים הרבה פרטים. הלייבל persianna, שהוציא תקליט שלהם במהדורה מחודשת שהיה למעשה אסופה של סינגלים, מפרסם כמה שורות בגב התקליט, שמתארות בקצרה – רב הנסתר על הגלוי. וכמובן שכל זה רק הופך את ההאזנה ליותר מעניינת.

אלא שכאן המיסתורין לא נגמר. מסתבר שבלוגר מוכר ומוערך מחזיק בסינגל אחד של הלהקה שלא היה ידוע על קיומו. באותו סינגל מופיעה בקרדיטים, ועל העטיפה, גם מתופפת. מסתבר שבמשך הקלטתם של 3 סינגלים, היתה מתופפת ללהקה שהעיזה גם לשיר לפעמים, ואם תאזינו ממש טוב תוכלו לשמוע אותה בקולות רקע באלבום.

ככל הנראה, בשל האיסורים והחקיקה נגד שירת נשים, הלהקה רצתה שהחומרים שלה ימשיכו להתקיים וניסתה להשמיד את החומרים שהיו בידיהם שבהם היתה עדות למתופפת.

Jokers

אם היתה סצנת אנדרגראונד בטהרן בשנות ה-60-70, אז הג'וקרים היו חלוצי האינדי של סצנת האלטרנטיב של האנדרגאונד, כלומר מאוד מאוד איזוטריים. החבר'ה עשו רוק פסיכדלי מחוספס כמו כביש עפר באפריקה. השלושה ביקרו באנגליה לתקופה קצרה לפני שהחלו להקליט ושאבו (וגם שאפו כנראה) הרבה מהלהקות דאז –Cream, The Yardbirds ודמותיהן.

כל האלבום הוקלט על גבי סלילים ועם שני מיקרופונים בלבד, ובכל זאת ניתן לשמוע את גיטרות הווה-ווה והסולן הצעקני. בגלל כל זה (ואולי גם בזכות) ההרכב לא הצליח לחתום באף חברת תקליטים באיראן, ולא הצליח להוציא בסופו של דבר את האלבום.

Mehrpouya

דוגמא מעניינת לדיכוי המוצלח של המהפכה באיראן הוא עבאס מהרפויה - אמן עם זיקה קלאסית שהצליח לשלב את מיטב הסגנונות וכלי הנגינה המעניינים ביותר וליצור תחושה מקומית באלבומיו. אפרוביט, פאנק, בוליווד, בשילוב עם סיטאר, גיטרה חשמלית, אורגן, טאבלה, חליל, פרקשנס שמורכבים מעצמות, סירים ומחבתות ומה לא, הכול נכנס פנימה.

מיטב הלייבלים החפרניים כבר הוציאו לו הוצאות מחודשות –Pharaway sound, Finders keepers ועוד. האלבום המחודש המוצלח ביותר, הוא כנראה האלבום המשולש Pharaway soundשנקרא Soul Raga, ובו 26 קטעים מהפנטים.

Zia

ולסיום, טופין שעטנזי וסוגיית קיטלוג לא פשוטה - איזה ז'אנר זה? מזרחי ? ים תיכוני? פאנק? פאנק ים-תיכוני? פופ איראני? התשובה היא כנראה מה זה משנה. זהו פשוט קטע טוב ויצירתי, שזורק להמון כיוונים בעת ובעונה אחת, כמו שרק מוזיקה איראנית משנות ה-60-70 יודעת לעשות.

 

אז מה שניים וחצי עשורים גנוזים של קרקס צלילים מערבי בהיסטוריה המוזיקלית של איראן אמורים להגיד? שרוחאני עוד רגע יתפוס גיטרה וינגן לאובמה את ההמנון האמריקני בדיסטורשן? ששנות ה-60-70 מתגלות שוב פעם כמפץ הסגנוני הגדול והחד פעמי בהיסטוריה של המוזיקה? לא ברור. כך או כך, עצם המודעות לקיומה של אותה תקופה זהובת מיתרים במורשת האיראנית חותרת תחת אותם סטריאוטיפים שסדרת הכתבות הזו מנסה לנפץ. כמו במקרים של לבנון, טורקיה, סוריה וירדן, גם איראן ומורשתה יודעים לתקשר עם שאר העולם על אותם תדרים מוזיקליים, בייחוד אם קצת מטאטאים הצידה את המסגרות והאיסורים מפנים ומחוץ. האקסיומה הזו אולי לא תפרק (מיידית) את איראן מגרעין, אבל היא לפחות תחדיר לאזנינו את קורוש, שוהורה, גוגוש ודומיהם, וזו נקודת התחלה לא רעה למשא ומתן.

 

תגובות