מגזין

המיקסטיוב של יגאל שתיים

פראנק זאפה, מוצרט ומיכל ניב: מדי שבוע דמויות ציבוריות מגוונות מציגות בפנינו את רשימת השירים הפרטית שלהן. הפעם על עמדת התקלוט הצייר והפעיל החברתי יגאל שתיים

מאת קול הקמפוס. 18-10-2013

תגיות: מיקסטיוב, יגאל שתיים, פסקול לסופ"ש

 

מדי שבוע דמויות ציבוריות מגוונות מציגות בפנינו את רשימת השירים הפרטית שלהן. הפעם על עמדת התקלוט- יגאל שתיים. שתיים הוא אמן תל אביבי ופעיל חברתי. מנהל את מיזם "מרק לוינסקי" הפועל בדרום תל אביב. במסגרתו מחלקים מדי יום מתנדבים מאות מנות אוכל למהגרים, פליטים ומחוסרי בית, רובם אפריקאים, המגיעים לגינה כדי לזכות במנת אוכל חמה.

תחנות התרבות המוזיקליות הראשונות שלי מורכבות כפי שמורכבת משפחתי: אבי יליד צ'ילה להורים ממוצא רוסי. אמי ילידת אקוודור להורים ממוצא גרמני, כלומר: אני צאצא של פליטים משני הצדדים. אין להתפלא שילדותי המוקדמת בעיר חיפה עברה לצלילי מוזיקה לטינית עליזה ורגשנית לצד מוזיקה קלאסית כבדה אך פיוטית. סבתי ואמי נהגו לשבת זו לצד זו על ספסל מול הפסנתר, שלא היה רהיט לעינוי ילדים או משטח לאגרטלים כפי שהיה מקובל אז בבתים רבים - אלא כלי נגינה בשימוש מתמיד. בעיקר זכורה לי נגינה של יצירות שונות בארבע ידיים, בהן צפיתי כשעיניי בגובה הקלידים.

 

 

בבית דיברנו ספרדית. התוודעתי למוזיקה ישראלית בהדרגה רק החל מגיל הגן ובית הספר. בכל זאת, זכור לי תקליט של 'פטר והזאב' בקריינות של חיים טופול, תקליטון סינגל בעטיפת נייר של השיר 'מכופף הבננות של אריק איינשטיין, שהתגלגל אלינו איכשהו. זו הייתה תקופה בה ההורים שלטו ב"סטריאו" ביד רמה. אמי, ששרה עד היום במקהלה הקאמרית בחיפה, הייתה לוקחת אותי לקונצרטים של התזמורת הסימפונית, כאשר אבי לא הצטרף אליה. אהבתי להאזין לתזמורת, אך חלמתי על עוגת השוקולד בקפטריה בהפסקה. ביום העצמאות הנפנו במרפסת לצד דגל ישראל את דגל צ'ילה.

 

הטלוויזיה הישראלית הייתה אז בחיתוליה. לא בקעו ממנה 24 שעות של רעש בלתי נסבל של פרומואים, מעברונים ופרסומות. השידורים היו עגומים, חלקיים ונטולי צבע. רחוקה מלהיות מקור מידע על המתרחש בעולם הגדול טרום יואב קוטנר. הרדיו היה האינטרנט שלנו, מצעדי הפזמונים הביאו אלינו את המתרחש בעולם, אם כי השדרנים היו מעברתים את שמות להקות: הנשרים, תזמורת אורות החשמל, מחליקי העיר ביי, האבנים המתגלגלות, ראשים מדברים, להקת המי.

התוכנית המוזיקלית הראשונה שראיתי בצבע הייתה התכנית 'עוד להיט' בהנחיית דורי בן זאב, כאשר באות הסיום הגיחה תמיד דמות הפלסטלינה של פרנק זאפה מתוך אחד מסרטי האנימציה שיצר יחד עם ברוס ביקפורד אך ללא פס הקול המקורי.

 

 

בשנת 1976, כשהייתי בן 10 - התרחש נס. חיים, אחי הבכור הביא הביתה תקליטים שנשכחו בקופסה באיזו חצר: לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, ג'נסיס, קינג קרימזון, יס, פינק פלויד, והתקליט ששינה את חיי - Zoot Alures של פרנק זאפה. הקשבתי לBlack Napkins שוב ושוב. ייתכן שלקיתי בהלם תרבות, הייתה ביצירתו משהו גדול יותר מהמוזיקה עצמה. בהמשך גילית כי לצד וירטואוזיות מוזיקלית, ידע זאפה להוציא את האוויר מבלון החשיבות העצמית של עמדת היוצר האוונגרדיסט ולהיות גם ליצן פרוע וביקורתי.

 

 

אני עדיין נדהם מכך שהתקליט הזה התגלגל לידיי במקרה, בישראל, בגיל כה צעיר, מכיוון שלא היה סיכוי שינוגן ברדיו. זאפה ליווה אותי מאז במהלך כל חיי, ולא היה אפנה חולפת בלבד, כנראה משום שגילוי עולם הרוק באמצעותו - לא דחק את אהבתי למוזיקה קלאסית ועממית, אלא יצר מעין מיקס. זאפה עצמו נשען על מקורות רבים ולכן גם יצר במגוון רחב של סגנונות, עד כדי כתיבה להרכבים תזמורתיים.

לפני מספר שנים, כשנפגשתי עם בנו של פרנק זאפה, דוויזיל - בעת שהופיע בארץ, למטרת ראיון - סיפרתי לו על קופסת התקליטים המסתורית, ועל מחתרת הקלטות של חיפה. לא שכחתי להראות לו את האנקדוטה המשעשעת של הפתיח לתכנית לימוד האנגלית של הטלויזיה החינוכית Gabby and Dabbie המורכב משני קטעים שונים מתוך התקליט.

 

 

אחד משני הקטעים שהרכיבו את האות של תכנית לימוד האנגלית של הטלויזיה החינוכית היה Inca Roads, כאן בהופעה מאוגוסט 1974: מורכב, וירטואוזי אך גם כל כך כיפי ומלא הומור, עם תפקידי נגינה מורכבים ומבריקים וגם קטע אנימציה שיראה לכם מוכר מאיפשהו.
Frank Zappa - Inca Roads.

 

 

עם השנים גיליתי כי ביום בו נולדתי, 27 ביוני 1966 – הוא היום בו יצא לאור תקליטו הראשון של פראנק זאפה, Freak out!, לפני כמה שנים בתי נולדה ביום הולדתו. אבל די עם האובססיה וחזרה אל חיפה של סוף שנות השבעים. הסינמטק בחיפה מקרין את הסרט וודסטוק, את האופרה Tommey של ה-who אני וחבריי כבר בשיער ארוך, מנגנים בלהקות, נידוי חברתי וחברים חדשים. כך נוצרה מחתרת הקלטות חיפאית שהייתה פעילה מאוד: מקליטים מהתקליט אל הקלטת באמצעות "מערכתסטריאו משולבת" ומחליפים עם חברים, חלק מהקלטות ההן עדיין שמורות אצלי.

 

 

במחצית הראשונה של שנות השמונים, שתי תחנות מוזיקליות: השפע המוזיקלי שהביאה חנות התקליטים המיתולוגית "התקליט'', פותחת בפניי את עולמו של הלייבל המיתולוגי ecm והעולם שלי משתנה שוב. לצד אמני ג'אז קלאסיים ומתקדמים להם כבר האזנתי בזכות זאפה - אני שומע לראשונה אמנים שלקחו את הג'אז לכוונים חדשים: קרלה בליי, רוברט מנטלר, רוברט וויאט, מרדית' מונק, פט מת'יני, יאן גרברק, ג'ד דה ז'ונט, ג'ון אברקרומבי, ועוד.

 

 

מסעותיהם המוזיקליים למזרח של הביטלס התגמדו לעומת מסעותיו של ג'ון מקלפלין. הם חיברו אותי אל זאקיר חוסיין, שאקטי וראבי שנקר. מכאן הדרך לגלות מחדש את "הברירה הטבעית" של שלמה בר הייתה קצרה. זו הייתה "מוזיקת עולם" במובן הטוב של הביטוי, בטרם הניכוס הניו-אייג'י הממוסחר והסכריני שלה. כשהגיע לארץ הגיטריסט סטיפן מיקוס, התבקשתי לצייר את כרזת ההופעה. הייתה זו הפעם הראשונה בו רכשו ממני ציור, הייתי בכיתה י' והייתי מאושר.

 

 

המחצית השנייה של שנות השמונים, יחד עם דכאון השירות הצבאי, הביאה איתה מצד אחד את המועדונים ואת הדארק אייטיז, שהחזירו אליי לאחר שנים של התנזרות - את המוזיקה הפופולארית העמוקה, לצד זו המינימליסטית. הסמית'ס והקיור מצד אחד, טוקינג הדס, או מה שמוכר היום כ"שירים שמיכל ניב אהבה", אותם סידרתי כפלייליסט המוקדש לשדרנית המיתולוגית.

פלייליסט "שירים שמיכל ניב אהבה"

עוד בסוף השמונים ותחילת התשעים - הכרתי את יצירתו המינימליסטית של פיליפ גלאס, סטיב רייך, לצד היכרות עם צידו האפל באמת של פראנק זאפה - יצירותיו התזמורתיות האוונגרדיות שהושפעו מיוצרים כמו אדגר ווארז. השימוש בצלילים בלתי הרמוניים שנגלו אליי בשיתוף הפעולה עם המנצח פיאר בולז - גילו בפניי את עולם המוזיקה הקלאסית המודרנית, או המוזיקה של המאה עשרים. לאחר שהתאהבתי ביצירות הקסומות בתקליט הזה, נפתחו בפני שערי המוזיקה בת זמננו כמו המלחין האיטלקי לוצ'אנו בריו, וחזרתי לשמוע מוזיקה קלאסית ממש, עם חיבה מיוחדת לנועזים ולחדשנים כסטרוינסקי, בארטוק, וצ'ארלס אייבז.

 

 

אל התחנה האחרונה שלי עד כה - הגעתי בתל אביב, בזכות רדיו 106 והשדרנית שירי פעמוני ותוכניתה "אפריקה". ההיכרות עם המוזיקה של אפריקה בישרה את תחילת פעילותי החברתית. בתחילה כנגד גירוש 400 ילדי העובדים הזרים שנולדו בישראל ומאוחר יותר את הקמת קבוצת "מרק לוינסקי" למיגור הרעב ושל מאות הפליטים הסודאנים והאריתראים שהושלכו אל גינת לוינסקי במהלך שנת 2012. לא במקרה פתח את המפגשים המוזיקליים עם הפליטים בגינת לוינסקי שלמה בר בכבודו ובעצמו, סגירת מעגל קוראים לזה.

 

 

מה תהיה התחנה הבאה? אינני יודע. היום אני עדיין מאזין להרבה פראנק זאפה, אך אני מחפש גרסאות נדירות מיצירתו שהאינטרנט מביא אליי לא סוף. כשאני מצייר בסטודיו אני שומע הכל – נע קדימה ואחורה בכל התחנות, מחפש את המיטב מכל מה שזכיתי להכיר ואולי פספסתי. רק לא אופרה. לא סובל אופרה, ניסיתי.

 

 

תגובות