מגזין

המיקסטיוב של קובי מידן

ביקור התזמורת: מדי שבוע אמנים ואנשי רוח בוחרים לנו מוזיקה לסוף השבוע. הפעם על דוכן המנצחים איש התקשורת שנוסע אחורה בזמן. האזינו

מאת קול הקמפוס. 26-07-2013

תגיות: תקשורת, מיקסטיוב, קובי מידן, פסקול לסופ"ש

 

מדי שבוע אמנים ואנשי רוח בוחרים לנו מוזיקה לסוף השבוע. הפעם, איש התקשורת קובי מידן, ערך מקבץ של יצירות קלאסיות שהוא אוהב:

התקליט הראשון שלי היה תקליט שבו יהודי מנוחין ואחותו חפציבה ניגנו סונטות לכינור ופסנתר של בטהובן. הייתי בן 11. ליהודי מנוחין היו סנטר מחודד ובלורית ארית. אחותו נראתה דודאית – שמלה מבד תכול וכבד, מחרוזת פנינים, תסרוקת גבוהה – ושמה באותיות לועזיות, עם H בהתחלה, שעשע אותי. הסונטות היו "קרויצר" ו"האביב". בהאזנה השלישית או הרביעית זה פתאום נפתח לי. ממש דיבר אלי. דווקא אי ההבנה הראשונית היא שחיזקה את הגילוי, את ההתפעמות. זה לימד אותי, אני מניח, שיעור לחיים, לא רק במה שקשור להנאה אסתטית.

אחר כך הגיעו בטהובן (הסימפוניה השלישית בניצוח קלמפרר), מאהלר (הראשונה, לאונרד ברנשטיין), פולחן האביב (סטרווינסקי, במשקפי שמש כהים, על העטיפה. חלון מסורג משתקף במשקפיו), ורבים אחרים.

אבל לא רק, כמובן. בזה אחר זה הלהיטו אותי הביטלס ופינק פלויד ומתי כספי ודיפ פרפל ולד זפלין... וכדורסל, וענייני בנות (בעיקר מבוכה).

אבל עוד לפני כן הייתי מושיב, כמעט בכוח, את יעקב (יעקב א', אני הייתי יעקב מ', למשל ברקמה על עטיפת הבד של ספר התורה הראשון) בדרך הביתה מבית הספר ומתחנן בפניו להקשיב: "תשמע, הקטע הזה שחוזר, זה בעצם פזמון...".

לפעמים נדמה לי ששם התקבע ייעודי המקצועי.

 

 

מונטוורדי: מריה הקדושה, התפללי עלינו (Sancta Maria, ora pro nobis)

 

קטע מתוך "תפילות הערבית של הבתולה הברוכה" (Vespro della Beata Vergine), יצירתו עוצרת הנשימה של קלאודיו מונטוורדי. 11 פעמים חוזרת המקהלה על התחינה, חמש מלים, אותו משפט מוזיקלי – אבל אין פעמיים הדומות זו לזו.

התחושה היא שבקשת העזרה כאן מושמעת מתוך ביטחון שהעזרה תגיע, שאנו ראויים לה. לא תחושת החטא היא המכרעת אלא הכרת הטוב והיפה.

השנה היא 1610. באך יבוא לעולם רק בעוד 75 שנה. הבארוק בחיתוליו. מונטוורדי עומס אותו על שכם ומעטר את הקו המלודי בזוהר. ממש.

 

 

 

מונטוורדי: קינת הנימפה (lamento della ninfa)

(זה לא מתחיל לפני שהבחורה מגיעה, אחרי דקה בערך!).

הבנים מספרים: לפנות בוקר יוצאת עלמת חן מביתה, לשוטט. אותות של סבל על פניה החיוורים. מדי פעם נמלטת אנחה משפתותיה. היא מבכה את אהבותיה האבודות.

העלמה נותנת קולה בשיר: "אהבה", היא אומרת, "היכן היא הנאמנות שאותו בוגד הבטיח?". והבחורים נדים לצדה: "מיזרלה", מסכנה.

מדריגל, כלומר פזמון: חילוני, משוחרר, חושני, מתוך "ספר המדריגלים של האהבים" של מונטוורדי. שוב מונטוורדי.

 

 

 

הנרי פרסל: קינתה של דידו

"לעת אשכב בעפר,

הלוואי שלא יעירו צרותיי

כל צער בלבך.

זכרי אותי,

אך שכחי את גורלי..."

דידו נוטה למות. היא שרה באוזני אחותה האהובה. אחת האריות הגדולות, המכוננות, בעולם שאיני מחסידיו, עולם האופרה. כאן בביצוע משונה מעט ורב יופי של הרכב מסיביר, עם זמרת חד-פעמית בשם סימון קרמס.

 

 

 

הנדל: מנחל בדרך ישתה de torrente in via bibet

"מִנַּחַל, בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה; עַל-כֵּן, יָרִים רֹאשׁ". הנחל הוא נביעת החסד, הנווד השותה הוא בחיר האלוהים. המלים ממזמור ק"י בתהילים, שעליו מבוססת יצירתו של הנדל. המזמור כולו גדוש דם ושפטים אלימים העתידים לבוא על ראשם של אויבי המשורר. ואז, פתאום, הפסטורליה הזאת. הנדל הצעיר יושב באיטליה, הורמונלי כיאות, היפעה המוארת של המוזיקה האיטלקית מכה בו והוא דולה מעצמו פנינה של מופת בארוקי.

 

 

 

קרל פיליפ עמנואל באך: פרק שני מתוך קונצ'רטו לצ'מבלו ותזמורת

שמונה דקות של יופי. אפשר לספר כאן סיפור אדיפאלי נאה שבו בן ואביו מתחרים, במשך כמעט מאה שנה (גם אחרי מותם), על חסדיה של אלת התהילה המוזיקלית. התחרות הסתיימה בנוקאאוט, כידוע. אבל אפשר גם פשוט להקשיב ליופי שתנועתו מדודה, מתונה.

 

 

 

פרגולזי: היש אדם?

Quis est homo מתוך סטבאט מאטר

"היש אדם שלא יבכה למראה האם האהובה שטופת הדמע?..."

אכן, יש תת-סוגה מוזיקלית ששמה "ניצבה האם" (סטבאט מאטר) והיא מוקדשת למריה הניצבת מול בנה הגוסס על הצלב, הלומת כאב וקדוּשה. היצירה שהלחין ג'ובאני בטיסטה פרגולזי בשנתיים האחרונות לחייו הקצרים מאוד (מת ב-1736, בן 26) היא הידועה ביצירות הז'אנר, היפה בהן. כאן עם אמה קירקבי וג'יימס באומן.

 

 

 

אלגרי: מיזררה

פעם שמעתי את היצירה הכבירה הזאת בחוף של אי יווני. ומאז, באופן מוזר, היא בשבילי שמש סמיכה, צוקים נושקים למים וטעם של מלח ואוזו. אני מודה שזה לא הכי מתאים, אבל ככה זה. כמה פסוקים מתוך תהילים נ"א, שעל תרגומם ללטינית מבוסס הקטע:

חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ; כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי --- כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי--- הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי --- לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.

ויש סיפור, ידוע: הכנסייה הקתולית אסרה להעתיק את תווי היצירה ולבצע אותה מחוץ לכנסייה הרומאית שבה. ורק בה בוצעה (בחושיהם החדים הבינו אנשי הדת שגם יופי, לא רק ידע, מעניק כוח למחזיקים בו). האיסור החזיק מעמד כמאה שנה, עד שהגיע לרומא מוצרט הנער והצליח לשחזר כעבור זמן, מתוך הזיכרון, את כל תווי היצירה. הסיפור אכן יפה. יפה ממנו מארג הצלילים – קו מלודי ישר, מונוטוני, של קולות גבריים, ואז דילוג לצליל גבוה מאוד של קול נשי (או נערי) בודד, המעברים הסוריאליסטיים-כמעט בין אשכולות צליל מתוחים לעוגנים של רוגע, וכו'.

 

 

 

יוהן סבסטיאן באך: פרלוד מתוך "הפסנתר המושווה היטב", סווטיסלב ריכטר


 

 

אוליבייה מסייאן: מתוך "רביעייה לקץ הזמן"

מסייאן תיאר עצמו כמי ש"נולד דתי"; הוא סבר שהציפורים הן המוזיקאיות הגדולות של עולמנו וידע לזהות את זמרתם של 600 מינים שונים. הוא ביקש לכתוב מוזיקה שתהיה "כמו זכוכית של ויטראז'", (מביטה החוצה אבל גם צובעת את החוץ).

את "רביעייה לקץ הזמן" הלחין במחנה ריכוז נאצי. הרכב הנגנים נקבע לפי האסירים המוזיקליים שהיו במחנה. זאת יצירה מאמינה, חדורת תקווה, לא אפוקליפטית; "קץ הזמן" מכוון לסופו של הזמן בעת הישועה האלוהית. הקטע הזה משורר את "נצחיותו של המושיע".

 

 

 

מוצרט: פנטזיה ברה מינור, דניאל ברנבוים


לחצו על הנגן כדי להאזין ברציפות לכל הקטעים:

See more Logs by kolhacampus106fm on Minilogs.com

תגובות