מגזין

בין עיראק לירושלים: מסע מוזיקלי למחוזות הגלות המדומיינת

האם ישראל היא מעיין אי במזרח התיכון שאין לו קשר לתרבות הערבית, מי הם האמנים שנזכרים ואלו נשכחים מהם הצלילים שאבדו בזמן ולא זכו להישמע?

מאת רוקי בי. 02-11-2013

תגיות: רוקי בי, זאכו

 

כשסבא רבא שלי עלה לפני קום היישות הציונית, הוא עלה מכורדיסטן בחמורים ובמכוניות דרך לבנון. אינני זוכר אותו, אך יש לי תמונה שלו על המרפסת שומע רדיו בערבית. איני יודע אם הזיכרון מטעה אותי והתמונה אכן התרחשה או שאולי נחרטה במוחי. הזיכרון הוא אמן אשליות, סוג של קוסם בריחה, חמקמק ומטעה. ככל שתכבול אותו בחליפת המשוגעים הוא ימצא את דרכו מחוץ לשלשלאות. מי הם האמנים שנזכרים ואלו שנשכחים? מה הם הצלילים שאבדו בזמן ולא זכו להישמע?

אחד מהאלבומים הראשונים שהתאהבתי בהם היה אלבום של מוזיקה מאפגניסטן. כמובן שלא היו שמות של אמנים, וההקלטות, נעשו בבתים של אנשים. מזמורי חתונה, תפילות וקטעים אינסטרומנטליים. המוזיקה האפגנית עשירה בהשפעות פרסיות והודיות. השאלה שעלתה לי היה כמה מוזיקה לא הוקלטה? כלומר, כיום בעידן המוקלט,הכול נכתב ומקועקע לנצח, אך כמה המוזיקה לא הוקלטה? כמה מוזיקה נעלמה?

 

רבים מהקטעים שאשמיע הם בעלי שימוש ספציפי - התעלות רוחנית, תפילה, שירים שנולדו מהבסיס של המוזיקה בעיני שהוא הטקס. המוזיקה מלווה ומעצימה את הטקס, מוסרת חדשות ומאירה פינות בתודעה. במוזיקת הגנואה המרוקאית (המשלבת אלמנטים ערביים ואפריקאיים) המילים הן מנטרה שחוזרת על עצמה, וכל מזמור הוא צינור לכוח עליון אחר. הטרנס מתגבר ומתגבר ונותן אפשרות לטיהור והזדכות. כלומר, למוזיקה יש תפקיד מוגדר בתור המערכת החברתית. המוזיקה אינה רק מוצר העובר מיד ליד, אלא כלי משמעותי להתנבאות ולחיבור בין בני הקהילה.

סבא רבא שלי הגיע לירושלים לשכונת הכורדים הידועה בשם נחלאות, שם נולד גם סבא שלי. לפני כעשר שנים חייתי בשכונה, כשטיילתי בסמטאות לפני כמה ימים שוב התחושה הכתה בי - ירושלים קפאה בזמן. באחת הסמטאות ראיתי את הדירה שגרתי בה. המבנה נהרס כליל והוחלף בבניין רב קומות. לא טורחים לשמר את השכונה, אלא להפוך אותה לזונה של כסף. אין ערך לזיכרון ולשימור.


צילום רויטרסצילום רויטרס

 

במהלך המגורים בנחלאות עלו בי שאלות רבות בקשר לזהות וכיצד אני מגדיר את עצמי ומול החברה שמולי. השאלות האלו עוד יותר עלו כשלמדתי בשכונת מסררה, שכונה שגם בה התגוררו סבא וסבתא שלי שעלו ממרוקו, והיא גם מולדת הפנתרים השחורים. כשם האלבום של אביב גדג', "ילדים של מהגרים", אני נכד של מהגרים. וההגירה לתוך היישות הציונית לוותה בשואה תרבותית. אין לי מילה אחרת, ואנחנו במידה מסוימת תוצאה שלה מבחינה תרבותית. האם ישראל היא מעיין אי במזרח התיכון שאין לו קשר לתרבות הערבית והמזרח תיכונית? תמיד הייתי אומר בבדיחות הדעת - פה זה אירופה, אירופה!

מילדות אני מרגיש זר וחריג במקומות רבים. בירושלים שגרתי בה שנים הרגשתי זר מנוכר, ולמרות שנולדתי בעיר, בתל אביב אני מרגיש שזאת עיר של מהגרים ואין צורך בשייכות הזו. הגולה איננה מקום ספציפי אלא תחושה, וכנראה שבתחילת המסע חיפשתי קשר, קשר לערביות בתוכי וקשר לאזור שאני חי בו, זאת למרות ההגדרה שלי כישראלי. לא חייתי מעולם במקום אחר - לא הייתי בזאכו, או רבאט, או מרקש או בגדד או וינה, ואבני הזהות שלי מהמקומות הללו עשויות מהזיכרונות החמקמקים של אבותיי.

באותה תקופה אבא שלי התחיל גם לחזור לשורשים; מג'ז ופינק פלויד, הוא לפתע הרשה לעצמו לשמוע מוזיקה יוונית ויאיר דלאל. הוא גילה לי עולמות במוזיקה והוא אספן מוזיקה כמוני. ירשתו את אוסף התקליטים שלו, ויש ביננו כאספנים תמיד חילוף חומרים הדדי. לאט לאט התחלתי לאסוף מוזיקה מהמזרח התיכון. האוסף גדל וגדל, ודגמתי את הקטעים והפכתי אותם לקטעים אלקטרוניים .התאהבתי זאת למרות שאני מאוד אוהב להבין את המילים ברוב הקטעים, ולא הבנתי מילה אחת.

 

אך לא מדובר בחזרה קיטשית לשורשים, אלא המקום של המוזיקה בחיים, מעבר לרגע ההאזנה עצמו. ההשפעה של המוזיקה על התודעה ועל הקהילה ועל הזהות, מוזיקה כזיכרון וכהווה מתמשך.

זאכו הינו חבל ארץ בכורדיסטאן בצפון עירק. סבא שלי נולד בזאכו. מעולם לא אהיה בזאכו, לכן הקמתי לי זאכו מדומיינת משלי, מקום שבו הזיכרון מתחדד, שהאפשרות להגיע אחורה וקדימה היא בהינף יד. אתם מוזמנים, מדי יום ראשון ב-18:00.

 

האזינו לתוכנית הבכורה של "זאכו"

 

תגובות