מגזין

מנצ'סטר סיטי הפסידה, הסמית'ס ועולם המוזיקה הרוויחו

לרגל יום הולדתו ה-50 רטרוספקטיבה קצרה לאחד הגיטריסטים הכי גדולים וחשובים ברוק העולמי, גיבור הגיטרה: ג'וני מאר

מאת בן אליעד. 31-10-2013

 

יום הולדת שמח. ג'וני מאריום הולדת שמח. ג'וני מאר

כבר בהתחלה אמרו שהוא מוכשר. שיש לו פוטנציאל ושעתידו יהיה מזהיר. עוד בגיל העשרה שלו היה ג'וני מאר, או בשמו המלא ג'ון מרטין מאהר, כדורגלן מבטיח שלא מעט מאמנים שמו עליו עין. הוא אפילו נבחן בקבוצה האהודה עליו במנצ'סטר סיטי , והוזמן אישית על ידי המאמן האגדי בריאן קלאף להתאמן בנוטינגהאם פורסט. אבל משהו בדרך קטע את הקריירה המבטיחה של מאר; אולי זה היה חוסר ההתמדה שלו, או הרגלי העישון הכבדים יחסית לגילו. או אולי זה היה עצם העובדה שהיה השחקן היחיד שעלה למגרש עם אייליינר, בעוד חבריו לקבוצה התרכזו בלפרק אותו בתיקולים חריפים. בסופו של דבר, מאר מעולם לא לקח את הספורט ברצינות. הוא לא רצה לבעוט בכדורגל - כמו בשיר ההוא של שמוליק קראוס, יותר מהכול, הוא אהב לנגן בגיטרה.

אז אולי מנצ'סטר סיטי הפסידה קשר התקפי מבטיח, אבל עולם הרוקנרול הרוויח גיבור גיטרה. הטכניקה הגבוהה עם האקורדים השבורים, יכולת ההלחנה הרב-גונית, הקלות שבה הוא עוטף טקסטים מלנכוליים במלודיות פופ ממכרות. כל אלה הם חלק מטביעת האצבע של מאר שהותירה את חותמה בכל פרויקט והרכב שבו פעל. ועם זאת, הוא היה ונשאר מזוהה מאז ומעולם, וכנראה לתמיד, עם להקה אחת ויחידה.

לרגל יום הולדתו ה-50, שחל היום (חמישי), רטרוספקטיבה קצרה עם חמש תחנות משמעותיות בקריירה של ג'וני מאר.

 


תחנה ראשונה - The Smiths


הרבה עוול נעשה למאר בכך שהסמית'ס הייתה מזוהה במידה לא מבוטלת עם דמותו של מוריסי. סולן הלהקה, פרפורמר אקסצנטרי ונרקסיסט בלתי נלאה, שמיליונים רצו לחבקו בגלל הפואטיקה שלו ולהכות אותו בגלל האישיות שלו. אבל לפחות מחצית היצירה של מאר.

 

 

בעוד שמוריסי, על אף האופי הליברלי שלו, היה שמרן מוזיקלי אדוק שהתעקש לשמור חסד נעורים לפופ של שנות השישים, מאר אתגר את עצמו ואת הסאונד של הלהקה בכל קטע חדש. קשה שלא להבחין בוורסטיליות שהפליא הגיטריסט לבטא - מריף הבלוז המפורסם של What Difference Does It Make, ל גיטר סלייד א-לה קאנטרי של Shakespeare's Sister, הנגינה ההיפראקטיבית ב - Bigmouth Strikes Again, ואולי מעל הכול: עבודת הגיטרות המדהימה של How Soon is Now. אם ג'ורג' האריסון לימד את ג'וני מאר כיצד גיטרה נשמעת כשהיא מתייפחת בעדינות, מאר לימד אותנו כיצד נשמעת גיטרה כשהיא מתייסרת.

 

 

תחנה שנייה - The The

אחרי שפירק את אחת מלהקות הרוק הבריטיות הכי משמעותיות בהיסטוריה, בגיל 24, למאר נותרה קריירה שלמה לפניו. הוא הצטרף ללהקה נוספת, שהיתה מפורקת באותו שלב, כדי להרכיב ולהמציא אותה מחדש. עד-1989 הייתה להקת The The בעיקר פרויקט סולו של מאט ג'ונסון, פרפקציוניסט עם נטייה לכאוס שחיפש את המוזיקאים הנכונים כדי ללטש את השירים הבוסריים שלו. ולמרות ש-The The לא היה הרכב שהתבסס על גיטרות, מאר נתן תרומה משמעותית לכתיבת המלודיות המדויקות והנכונות עבור הליריקה של ג'ונסו בשניים מהאלבומים הטובים ש-The The הוציאו. Mind Bomb הייתה יצירה אחידה ומאופקת יותר של ג'ונסון, אך מלאה בחומר נפץ של טקסטים מורבידיים על העליבות האנושית ויצר ההרס שלה.

האלבום השני של The The בו מאר השתתף, Dusk, כבר הפך לקלסיקת ניינטיז מובהקת. שילוב בין טקסטים משויפים עם אמירה עמוקה ומורכבת לבין להיטי גילטי פלז'ר מענגים, שאינם נופלים לכדי קלישאות, בהפקה מוזיקלית ששילבה גוספל עם Fאנק ובלוז, בין השאר בזכות הגיטרות של מאר שהיו יותר דומיננטיות באלבום הזה. אחרי שג'ונסון פירק את הליין-אפ שעבד איתו בשני האלבומים הללו, הוא כבר לא הצליח להגיע לאותם גבהים שהגיע אליהם בעבודה שלו עם מאר.

 

 

תחנה שלישית - Electronic

קשה שלא להבחין באירוניה. ג'וני מאר, שהיה חבר בסמית'ס, שקמה בין השאר מתוך בוז לסינתיסייזרים ולאלקטרוניקה, חובר לברנארד סאמנר - סולן להקת ניו-אורדר, שבאותה תקופה העלתה את קרנו של הדאנס לזרם המרכזי. ובכל זאת, אי אפשר לפסוח על התחנה המעניינת הזאת בקריירה שלו. הסופרגרופ הכי גדול שיצא ממבואות מנצ'סטר היה בזמנו לחלום רטוב של כל מאזין בריט-רוק. אך מי שציפה לריפים הגדולים של סאמנר ולשבירת האקורדים המפורסמת של מאר התאכזב וקיבל בסלף-טייטלד של הצמד מ-1991 משהו שנשמע לפרקים כמו גרסת האקסטזי של ניו אורדר, ותחושה של פספוס שהשניים לא באמת מימשו עד תום את הפוטנציאל.

 

 

ובכל זאת, הפרויקט המשותף טומן בתוכו גם לא מעט פנינים. Make it Happen, הקטע הפותח באלבומם השלישי והאחרון Twisted Tenderness.

כמעט 8 דקות של גיטרות בומבסטיות על רקע טכנו ביט מקפיץ. אולי אחת מעבודת הגיטרות המרשימות ביותר הצמד, ביחד ולחוד.

 

 

תחנה רביעית - Modest Mouse

ישנה איזו בדיחה שמתגלגלת על ג'וני מאר, לפיה אם תשאילו לו מפרט, הוא יצטרף ללהקה שלכם כחבר קבוע, יקליט איתה אלבום וישתף אתכם בסיפורים מלוכלכים על מוריסי. אבל ברגע שישתעמם קצת הוא יזרוק אתכם כמו בחורה שבורת לב לטובת חתיכה צעירה יותר. יש קצת אמת בבדיחה הזאת - מאר מעולם לא נותר יותר מדי זמן באזור כחבר להקה קבוע. גם כשאייזק ברוק הכריז שמאר הצטרף כחבר ל"מודסט מאוס", לא מעט קיבלו את הידיעה המפתיעה הזאת בסקפטיות מסוימת, שכן מודאסט הייתה להקה מצוינת בפני עצמה של הייתה באמת זקוקה לנוכחות של מאר.

ב-We Were Dead Before the Ship Even Sank, האלבום הראשון והיחיד של הלהקה בו השתתף (וכן, גם אותם הוא עזב מאוחר, לטובת The Cribs), משתלב מאר בטבעיות במרקם המוזיקלי של הלהקה, מה ששוב מוכיח כמה מאר הוא מוזיקאי מגוון שמסוגל לשנות עורו ולהתאים עצמו לסגנונות מוזיקליים.

 

 

האלבום הוא נקודת ציון משמעותית הרבה יותר מהנופך האמנותי שלו. We Were Dead Before the Ship Even Sank היה האלבום הראשון בו לקח חלק שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני, באותו שבוע שאליו הגיעו בצמרת הטבלה גם ארקייד פייר ו-The Shins, רגע שסימן סופית את כיבוש הזרם המרכזי על ידי המוזיקה העצמאית והאלטרנטיבית. וג'וני מאר, האיש שהיה אינדי עוד לפני שהמילה נשחקה עד תום, סגר מעגל דרך שיתוף הפעולה קצר המועד שלו עם מודסט מאוס.

 

 

תחנה חמישית - The Messenger

ג'וני מאר ככל הנראה יתויג לעד בתור הסיידקיק, "הגיטריסט ליד" - הגיטריסט ליד מוריסי והכריזמה, הגיטריסט ליד מאט ג'ונסון והדומיננטיות, הגיטריסט ליד אייזק ברוק והכתיבה הפואטית והפילוסופית שלו. נדמה שעל אף הכישרון האדיר שלו, הוא היה זקוק להם באותה מידה שהם היו זקוקים לו.

עכשיו כשהוא סוגר את העשור החמישי לחייו, הוציא מאר את אלבום הסולו הראשון שלו The Messenge. הצהרות כוונות סופית שהוא לא הולך להיות יותר סיידקיק, אלא אמן בפני עצמו. זאת אולי לא הנקודה שבו הוא יפרוץ כזמר גדול או פרפורמר סוחף, אבל הוא עדיין זה שיודע להביא את הצלילים והמלודיות הנכונות מהגיטרה שלו ברגעים הנכונים.

 

 

האזינו לספיישל ג'וני מאר בתכנית קונוטציה : 


 

תגובות